איך מגיעים למצב בו 250 בני טובים, מתקבצים והופכים לסרבנים, יושבים בדעה צלולה ובלא מעט גאווה וכותבים כי לא ישרתו בצבא, לא ישתתפו בכיבוש?
מצב זה אפשרי בחברה בה האנשים האידיאולוגים משמשים כמיישרי שטחים בדימוס, שטחים בהיבט הרחב של המילה, שטחים גיאוגרפיים שהגנו בעבר על מדינת ישראל, כשמישהו פוקד אותם או מעודד אותם או מפצה אותם. תהיה הסיבה אשר תהייה, אם נבחן את זה טוב היום, נבין שהאידיאולוגים האמיתיים בתוכנו כך פעלו ולכך הם נועדו.
השטחים הנוספים שהוכשרו הם השטחים המנטליים, שטחי ההגשמה העצמאית והיצירה אשר הוכשרו לשמיניסטים הסרבנים לכתוב ולחתום.
כל כך הרבה אזרחים נהרגו במשימות ההגנה על העם והמדינה הזו, כדי לאפשר לדורות להקים משפחות, לשגשג כלכלית, ללמוד באקדמיה ולחנך תלמידים לסרב. לסרב לעיקר.
תחשבו כמה שקט, יציבות ורוגע בחיים חוו השמיניסטים הללו, אשר רמת ההגשמה העצמית וההתפתחות, הביאה אותם לחשוב כי אין יותר מיתוסים, אין יותר ערכים. הערכים מפריעים להרבה דברים בעולם בו גדלים ילדים היום. מה לערך אם הוא לא שווה כסף? מה לערכה של השקיעה ושל הזריחה? מה ערכו של חיוך? מה ערכו של בן אדם שגורלך כגורלו והפוך? ולכל מי שקופץ עכשיו עם ערך החיים שאכן חשוב מהכול, נזכיר לרגע שלא נולדנו לצד שוויץ, ועם שכנים נאורים כמו שלנו - אירן סוריה עירק ועוד, מעט מאד תלוי בנו.
דעתם הצנועה, של שכנינו מוטמעת במאות מיליוני אזרחיהם - ישראל היא גוף זר וזמני.
האמת הטמונה בעתיד, לרוב נמצאת אצל הילדים בצד השני ובתכני הלימוד בבתי הספר הפלשתינים והערביים בכלל ולאו דווקא בפוליטיקאים מדושני עונג שגדלו וימשיכו לגדול ממנעמי השלטון הבלתי מוסרי לחברתם. חברה בה עדיף כמה מאות אלפי דולרים בארונית ברזל ודרגה על הכתף, מאשר ביוב מסודר או פרנסה בכבוד לאזרחים.
ואף על-פי כן אדוני הנשיא, לא נכשלנו. פשוט עלינו להגיב בהתאם, לחנך, להסביר להעניש אם צריך ולהתאחד, לצמצם פערים בתוכנו, שכן מיותר אפילו לבדוק את החתך הסוציו אקונומי האמיתי של חותמי מכתב זה. סוג של קלישאה.
תופעה כזו מתקיימת בחברה בה, ניפוץ מיתוס הוא סוג של הנאה ומחיקת ערכים היא דרך ללא הצבת אלטרנטיבה. ללא כל אמירה. בדיוק כמו לשמוע את טיעונם של הסרבנים זבי החותם - "צה"ל הוא צבא כובש" או "צה"ל לא מוסרי". צה"ל אולי אינו שה תמים וכך גם מעשינו ועל כן, אנחנו עושים צעדים ומתנתקים. סרבנות משני הצדדים, תעשה לחברה הזו, רק נזקים.
כשאני קורא ומקשיב לסרבנים אלו אני נעצב, שכן אני נזכר בתדרוכים שעברתי ועברו אלפים כמוני בצבא, בדבר הזהירות כלפי האוכלוסייה, ונזכר כיצד מבצע צבאי מתוכנן תוך סיכון כוח החיילים שלנו בשל התחשבות בחייהם של אזרחים פלשתינים. תדע כל אם עברייה ותהייה גאה שבנה משרת בצבא הגנה לישראל, בו ערך חיי אדם, חייהם של פליטים (שמנהיגיהם לא משאירים להם סיכוי), חשובים כמו חייהם של החיילים. זו מחשבה מרחיקת לכת עבור אמא, אבל גם אז, עד לסירוב.
סירובם של השמיניסטים, ראוי לקול גנאי ולכל התייחסות קשה שכן, זהו המכנה המשותף האחרון שיש לנו פה, לשמור אחד על השני. אם לא זה, אני בטוח שבתפוצות נחזור לעשות הרבה כסף, להצליח ולשגשג, עד אשר יבוא עוד ספר לבן שיכשיר לנו כמה מטרים רבועים במדינת "היהודים", ואז נצטרך שוב את אותם אידיאולוגים שמיישרים שטחים.
