"ארץ אל תכסי דמי"

מכובדי,

אסתר הורונצ'יק נולדה בפולין ובהיותה צעירה הגיעה עם משפחתה לפריז בחיפוש אחר חיים טובים יותר. בני המשפחה פתחו בתי מלאכה להלבשה וניסו לבנות לעצמם עתיד במולדתם החדשה. ערב מלחמת העולם, אסתר נישאה לניסן פרנקל ונולד להם ילד בשם רישאר. עם כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, ניסן נעצר ושולח לאושוויץ. אסתר ובנה נעצרו שנה אחר כך. הם הועברו למחנה פיטיויה, שם הופרדו הילדים הקטנים מאמותיהם. אסתר שולחה לאושוויץ בשישה באוגוסט 1942.

מרכבת הגירוש היא הספיקה לזרוק גלויה לבני משפחתה בפריז. ואני קורא את הגלויה הזאת:

"יקירי!
אני נמצאת ברכבת. רישאר שלי. אני לא יודעת מה איתו. הוא עדיין בפיטיויה. הצילו את ילדי, את התינוק התמים שלי! הוא בטח נורא בוכה. הסבל שלנו זה כלום. הצילו את רישאר שלי. רישאר שלי, הנשמה שלי, נמצא רחוק ואיש אינו מגן על ילדי בן השנתיים. תנו לי את רישאר שלי! אסתר".

רישאר בן השנתיים גורש בטרנספורט כמה שבועות מאוחר יותר. בידי קרובי המשפחה נשארה רק חולצה אדומה שלבשה אסתר באחת הפעמים שבהן היא הצטלמה עם בנה. החולצה הזו, השריד שנותר לנו מאסתר, נמצאת היום כאן, ב"יד ושם".

שישים ושלוש שנים אחרי מותה, אסתר הורונצ'יק זועקת את זעקת איוב המקראי - "ארץ אל תכסי דמי" - ואת דמם של ניסן ורישאר. המוזיאון החדש לתולדות השואה שאנחנו חונכים היום בא להבטיח שלא האדמה, לא הזמן ולא השכחה לא יכסו את דמם השפוך של שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

השואה הייתה טרגדיה שלנו, של בני העם היהודי - אבל הימים ההם היו ימים חשוכים לכל העמים הרבים, שלנגד עיניהם נעשתה הזוועה. רבים מהם ששיתפו פעולה עם מכונת הרצח, מעטים מהם חסידי אומות עולם שסיכנו חייהם להצלת יהודים, מיליונים רבים מהם שעמדו מנגד ולא עשו דבר כדי להציל איש מבין ששת המיליונים.

מכובדי,

בלב האדם כמה חדרים. בלב הלאומי היהודי - חדר זכרון. והוא מצוי כאן ב"יד ושם".

מבקר הפוסע בשבילי המוזיאון הזה יוצא ממנו החוצה אל השמיים ואל הנוף הפתוח של ירושלים. אני יודע מהי תחושתו של יהודי היוצא מן המעמקים האלה - ונושם את האוויר של ירושלים. הוא חש בבית - הוא חש מוגן, חש את ההבדל הנורא שבין מי שחי בארצו, במולדתו, במדינה המסוגלת להגן על חייו - לבין מי שעמד בודד, חסר כל הגנה מול חיות אדם. הוא יודע - מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו יש ליהודים את הזכות ואת הכוח להגן על עצמם בכוחות עצמם וזו הערובה היחידה שהעם היהודי לא יידע שוב שואה. זו מחויבותנו ההיסטורית לעם היהודי.

הנביא ישעיהו חזה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". היום צריך לצאת מכאן, מ"יד ושם" בירושלים, דברה של האנושות, נדר כלל עולמי לשמור על כבוד האדם, על צלמו, חירותו וזכויותיו, נדר אוניברסלי ללחום נגד כל גילוי של גזענות ושנאת האחר.

נדר לזכור את אסתר, את ניסן ואת רישאר - נדר האומר "לעולם לא עוד".