בשנת 2010 תפסה המשטרה אופנוע שטח מדגם סוזוקי RMZ. המשטרה מסרה לבעל האופנוע, כי הוא נתפס מאחר שהוברח לארץ ללא תשלום מיסים ויובא ללא קבלת אישורים של
משרד התחבורה, וזאת בהתאם לסעיפים 204 (1) ו-(2) לפקודת המכס, וכי מדובר בדגם אסור בייבוא.
בעל האופנוע פנה לבית המשפט וביקש את השבת האופנוע וטען, כי רכש את אותו בישראל מצד ג' ששילם עליו מכס כדין. בעל האופנוע טען, כי המסמכים על-אודות הרכישה ותשלומי המכס שהיו בחזקתו נמסרו למשטרה שלא שמרה מהם העתק. בעל האופנוע הודה שהיה אסור לייבא ארצה אופנוע מדגם זה בזמן שנתפס, אך כיום הדבר מותר, ולכן לא מוצדק שהמכס ימשיך ותחזיק באופנוע.
המכס טען שיש לדחות את התביעה, מכיוון שהאופנוע נכנס בשערי המדינה מבלי ששולמו בגינו מיסים ומבלי שהתקבלו האישורים הנדרשים ממשרד התחבורה, בהתאם לפרט 87.11 בתוספת השנייה לצו ייבוא חופשי. לאור זאת מדובר בטובין שהוברחו או יובאו בהפרת איסור שנתפסו כדין ויש להחרימם.
פסק הדין
בית המשפט פסק, כי בעל האופנוע נכשל בהוכחת הטענה לפיה המכס על האופנוע שולם כדין על-ידי צד ג'. הוא יכול היה להביא לעדות את הבעלים הקודמים, אך לא עשה זאת - עובדה העומדת בעוכריו. כמו-כן התקבלה טענת רשות המכס, לפיה במערכת הממוחשבת אין כל תיעוד למספר השילדה של האופנוע בעת כניסתו לארץ או בעת תשלום המכס בגינו, דבר המחזק את הטענה שהאופנוע הוברח ולא הוצהר.
בית המשפט דחה את טענת בעל האופנוע, לפיה אין לו יד בייבוא האופנוע לישראל וכי רכש את האופנוע
בתום לב מצד ג'. בית המשפט קבע על סמך פסיקה קודמת, כי אם בוצעה בטובין עבירה - ניתן לחלטם, ללא קשר לשאלה מיהו הבעלים הנוכחי שלהם.
בית המשפט התייחס לטענת בעל האופנוע לפיה כיום ניתן להכשיר בדיעבד ייבוא אופנוע מסוג זה. טענה זו נתמכה בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה על-ידי מנהל תחום ייבוא ורישוי ברשות לנהיגה ספורטיבית במשרד התרבות והספורט. בית המשפט לא נדרש לדון בשאלת שינוי הדין, אך מבין השורות עולה, כי אם בעל האופנוע היה מוכן לשלם את המיסים, ייתכן שהטענה הייתה מועילה לו. בעל האופנוע חויב בהוצאות משפט של 15,000 שקל.
כמה הערות
מאחר שבתביעה נגד רשות המכס נטל ההוכחה מוטל על התובע ולא על רשות המכס, קיימת חשיבות עליונה לשמור את כל המסמכים הכרוכים בייבוא הטובין לישראל, כגון רשימון ייבוא, קבלות בגין תשלומי המיסים, הנפקת רישיונות בהתאם לסוג הטובין המיובאים וכו'.
במקרה הנוכחי, בעל האופנוע טען שצד ג' ייבא את האופנוע ואילו הוא רכש את האופנוע בתום לב בישראל. במקרה כזה, על-מנת שטענה מסוג זה תצליח, היה על בעל האופנוע להביא מסמכים מן היבואן שיאשרו אותה.
כאמור, אחת הקביעות של בית המשפט היא, כי מכוח פקודת המכס, רשאית המדינה לחלט טובין שבהם נעברה העבירה, גם אם החילוט מתבצע בפועל לא מידי מבצע העבירה אלא מצד ג'.
בעניין חילוט טובין מצד ג' קיימות פסיקות קודמות. בית המשפט העליון קבע בתיק מונוגיל (ע"א 666/88), כי כשמדובר בצד ג' שרכש טובין בתום לב, רשות המכס אינה רשאית לחלט את הטובין גם אם נעברה בהם עבירה בשלב קודם בשרשרת.
בפסק דין נוסף שניתן בבית המשפט העליון, בתיק Sheridon (ע"א 545/96), הוסברה ההבחנה שבין סמכות החילוט מכוח פקודת המכס - שהיא באופייה סמכות זמנית לפני אקט ההחרמה - לבין סמכות החילוט מכוח פקודת הייבוא והייצוא, שהיא באופייה סמכות סופית. בשל כך נאמר בפסק דין זה, כי כאשר מדובר בסמכות בעלת אופי סופי, יש להטיל יותר מגבלות על המכס, כך שיהיה אסור לחלט טובין מידי צד ג' תם לב, גם אם נעברה בהם עבירה בשלב קודם.
לדעתנו, ייתכן שבית משפט השלום בתיק הנדון, היה צריך להפעיל את הרציונל שנקבע בפסק הדין העליון בנושא מונוגיל, כך שאם בעל האופנוע היה מוכיח שרכש את האופנוע בתום לב בישראל, לא הייתה קמה למכס סמכות לחלט את האופנוע.
