חברת החשמל פושטת רגל. זו אינה תיאוריה. זו המציאות. אם היה מדובר בחברה פרטית ש"הצליחה" לצבור חוב עתק של כ-70 מיליארד ש"ח כמו חברת החשמל ברור, כי דרך המילוט היחידה להיחלצות מהמשבר, היא פנייה לבית המשפט בבקשה למנות לחברה נאמן במסגרת הליך של הקפאת הליכים וניסיון לגבש הסדר חוב. המשמעות המעשית של הליך כזה איננה סגירת החברה, אלא המשך פעילותה תחת כנפיו המגוננות של בית המשפט.
למרבה הצער כלל אין זה בטוח שהממשלה תוכל כיום להתמודד עם החטוטרת הפיננסית של חברת החשמל, בגלל המצב הגרעוני הכבד בו נתונה המדינה בעקבות הדרישות המכבידות של ההוצאות הביטחוניות.
פרט לגרעון הקיים דרושה כרגע למדינה תוספת של כ-18 מיליארד ש"ח לתקציב 2015. בינתיים, כיוון שלא מומשה הרפורמה, הגיעה חברת החשמל לגירעון וחוב של 70 מיליארד שקל ולמדינה אין מניין לממן כיסוי של חוב מהסוג האסטרונומי הזה.
חברת החשמל איננה עוד חברה במשק הישראלי. היא הגדולה שבחברות התשתית. האמת היא שהבעיה של החברה איננה כשל ניהולי. הסכמי העבודה בין המדינה לעובדי החברה אינם מאפשרים ניהול והתייעלות כיוון שכמעט כל פעולה ניהולית - כמו, למשל, פיטורי עובדים מיותרים - דורשת את הסכמתם של העובדים, שבדרך כלל אינם מסכימים כיוון שמטרתם להמשיך ולנהל את החברה, כרצונם וכהבנתם.
מצב דברים בלתי הגיוני זה מזכיר את מה שהתרחש לפני שנים בחברה ממשלתית אחרת - אל-על. גם באל-על ניהלו העובדים את החברה ועשו בה כרצונם. ניתוח קווי הדמיון בין אל-אל מאותם ימים עכורים לבין מה שמתרחש כיום בחברת החשמל יכול להצביע על נתיב הפתרון הרצוי: העברת החברה למסלול של ניהול על-ידי מפרק-מנהל בחסות בית המשפט.
מנהל השואב את סמכותו מביהמ"ש, יכול ליישם תוכנית הבראה חיונית מבלי שלוועדי העובדים תהיה יכולת להשבית את החברה. מי שישבית - צפוי להיענש בכול חומרת הדין. רק בחסות בית המשפט אולי ניתן יהיה סוף-סוף לנהל את החברה כפי שדורשת המציאות ולאפשר לה לגלות סימני חיים עסקיים תקינים.
המצב הכלכלי החמור בחברת החשמל הביא את ההנהלה להכרה שהגיעו מים עד נפש. הראשון שהסיק את המסקנות המתבקשות היה המנכ"ל אלי גליקמן שהחליט להתפטר. בדיון בבית הדין האזורי בחיפה, אמר גליקמן: "הנחת העבודה של חברת החשמל הייתה שהמדינה מאחוריה ושלכן 'יהיה בסד"רוהרפורמה בוא תבוא". והנה להפתעתו הגמורה של גליקמן הודיע לו שר האוצר
יאיר לפיד - בלי הסברים של ממש - כי רפורמה לא תתממש.
בעת הדיון המשפטי תקף גליקמן המאוכזב את הנסיגה מהרפורמה במלים חריפות: "פתאום, שלושה ימים לפני תחילת תחולתה של הרפורמה המתוכננת, שר האוצר 'מסתובב'. ככה מנהלים מדינה"?
גליקמן הסביר את המצב הניהולי הבלתי אפשרי בחברת החשמל כשגילה את האמת המרה כי בעצם אין לו שליטה על מצבה הכספי של החברה. "אני לא מכיר עוד מנכ"ל שאיננו אחראי על ההכנסות ועל ההוצאות של החברה שלו. לצערי, המדינה החליטה ב-1996 שהיא בלבד קובעת את תעריף החשמל ללא סמכות ערעור. ככה לא מנהלים עסק".
האמת היא שגליקמן עשה את המעשה הנכון כשהחליט להתפטר, כי עם תמיכת עובדי החברה או בלעדיה, המדינה היא זו שאשמה ביצירת התנאים שהובילו לגרעון הגדול ולכישלון הניהולי, וחובתה של המדינה לעשות מעשה כדי למצוא מוצא למצוקה הפיננסית החמורה.
במצב הנוכחי אסור שגליקמן לבדו ישלם את המחיר. ראוי שגם יו"ר החברה יפתח רון-טל יתפטר, אף כי ברור שהתפטרותו לא תפתור דבר. אבל אם ישקיע רון-טל חשיבה ניהולית ומאמץ ארגוני במטרה לשכנע את כל חברי הדירקטוריון להתפטר, אולי אז יתעוררו מתרדמתם שר האוצר והממשלה כולה, ויכירו בצורך הדחוף לעשות מעשה אמיץ ונכון: למנות לחברה נאמן, או מפרק-מפעיל, וליצור את התנאים שיאפשרו שליטה ניהולית. השיטה כבר הוכיחה את עצמה באל-על. אין כל סיבה שלא תצליח גם בחברת החשמל.
כל מה שצריך לעשות זה להפסיק את מדיניות הדיבורים והמו"מ האינסופי ולעבור למעשים. ישראל היצרנית והעמלה למחייתה ולקיומה זקוקה נואשות לרפורמה של ממש במשק החשמל.
