הספורט הישראלי: להחזיר עטרה ליושנה

אתם יודעים במקרה איפה ממנים שר לממשלה? כי אני רוצה להציג את מועמדותי לתפקיד שר הספורט. סיכויי לקבל את התיק לידי גבוהים מאוד וזאת כיוון שברשותי משנה סדורה אשר לא רק תמגר את האלימות בספורט תוך זמן קצר אלא גם תתרום לקידום הספורט בחברה, להבראת התחום, ולהגעה להישגים רבים נוספים.

דבר ראשון שהייתי עושה בתור שר - הייתי מבטל את הספורט במתכונתו הנוכחית. הייתי משיב למונח הספורט את משמעותו המקורית. עבורי ספורט - פירושו: המוני אנשים עסוקים בפעולה למען בריאותם - פיזית ונפשית; ספורט הוא בילוי נעים ומרתק; בספורט כולם משחקים בכדורגל, כדורסל, כדוריד, רצים, קופצים, שוחים - ומה לא. ככה זה צריך להיות. בפועל כיום בארץ הספורט הוא עיסוק של כמה עסקנים שמגלגלים כסף רב מצד אחד ומצד שני - חבורה של מהמרים שיושבים ביציע או על ספה בסלון וצופים בתחרות בין כמה מקצוענים תוך שהם מגדלים לעצמם "צמיגים" סביב המותניים. אין בזה שום דבר מועיל לעם, למדינה ולחברה.

עם כניסתי לתפקיד השר הייתי אוסר איסור מוחלט לקבוצות כדורגל, כדורסל ואחרים להעסיק שחקנים זרים. לא מבין במה יש להתגאות כאשר קבוצה מנצחת בעזרת שחקן זר שהבקיע גול? מה לזה ולספורט? הימורים, גאוות שווא בהישגים של מקצוענים הנרכשים מחו"ל - דבר חולני. מה זה? יש בישראל שר מיוחד שמטפל בענייני הסחר בספורטאים זרים? אין כאן תחרות בין ספורטאים אלא תחרות בין בעלי הון: מי מוכן להוציא יותר כסף לרכישת טאלנט מוכשר יותר. כאן נעוצה הסיבה לאלימות סביב הספורט. זה גורם שוב ושוב לשחיתות בענף.

הייתי נפתר מכל השחקנים הזרים ואף עושה צעד חריף יותר בכיוון: בקבוצה של עיר אחת לא רשאי לשחק תושב של עיר אחרת, אלא אם כן הוא בפועל גר בעיר יותר מחצי שנה. נקודה. בעיניי הצטיינות בספורט תלויה לא בהישגים כגון נקודות, מקום בטבלה, מספר גולים, גובה הקפיצה או זמן ריצה\שחייה. העיר המצטיינת בספורט היא זאת שאחוז התושבים בה העוסקים בספורט הוא הגבוה ביותר. אותי לא מעניין הכושר או מקום בצמרת בארץ או בעולם; העיקר - השתתפות.

אני רוצה שכל ילד בישראל יעסוק בספורט - לפי יכולתו. מהגיל הרך, מגן חובה ועד לתיכון. לא משנה כמה גבוה או כמה רחוק קופצים הספורטאים בתל אביב או באר-שבע - מעניין אותי כמה ילדים, בני נוער בפועל עוסקים בספורט. וכמובן גם אנשים מבוגרים. בכלל הייתי מבטל את הספורט כמקצוע (למעט מאמנים). הייתי שולח לאולימפיאדות ותחרויות בין לאומיות אך ורק ספורטאים חובבנים. שוב: לא אכפת לי מהישגים, מדליות, גביעים, העיקר - השתתפות. אני מוותר על הכבוד להצטלם עם אלופים ושיאנים. ממילא בסוף מתברר שהם השתמשו בחומרים אסורים. הייתי מחשיב לזכות להצטלם עם קבוצות שכונתיות.

הצעדים יביאו לכך שרבבות אוהדים הזויים שמצמיחים מתוכם אלימות יהפכו לאוהבים - אוהבי הספורט. מאלה שמדברים על הספורט של אחרים יהפכו לעושי הספורט.

אני יודע שצה"ל היה מרוצה מאוד מהפוליטיקה החדשה שלי: הוא יקבל טירונים עם כושר גופני גבוה. שלא לדבר על משרד הבריאות - הודות לספורט בשילוב החינוך לתזונה נכונה, תוך כמה שנים נראה שיפור מדהים בבריאות העם - וכתוצאה חסכון אדיר בתקציב הבריאות. את המיליארדים הייתי מפנה לבניית היכלי ספורט פתוחים ללא תשלום, אצטדיונים, מגרשים, בריכות וכו'. למימון משכורות של מאמנים בבתי ספר ומתנ"סים. בשלב הראשון הייתי משלש את מספר המאמנים בבתי הספר (בהמשך - מוסיף עוד משרות לפי הצורך).

היו פוגשים אותי יותר כצופה במשחקים בבתי ספר, בשכונות, במפעלים - בליווי כל עוזריי, סגני, מנהלי האגפים, מנכ"לים וסמנכ"לים. לא הייתי מבקר במשחקי הליגה - הלאומית, הארצית וכו'.

...וינסטון צ'רצ'יל אמר בזמנו שאנגליה ניצחה את מלחמתה עם הבורים על מדשאות הגולף (דרום אפריקה, תחילת המאה ה-20). כלומר, החיילים האנגלים היו בכושר גופני טוב יותר לאומת הבורים כי לפני המלחמה בילו זמן רב במגרשי הגולף. דוגמה נוספת: ישנן מספר סיבות לניצחון הצבא האדום על הגרמנים; אחת מהן - עשור לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בכל רחבי האימפריה הסובייטית התנהל קמפיין מוצלח עם השקעה עצומה לשיפור הכושר הגופני של העם. השלטונות העניקו למצטיינים אות, מדליה מיוחדת: "ג.ט.או." (או בעברית: "מל"ה", "מוכן למלאכה והגנה"). היו גם דרגות של האות: "ג.ט.או "-1, 2, 3... ומי שזכה בה - ענד בגאווה על צדו השמאלי של חזהו. זה היה באופנה.

במסגרת הקמפיין מיליוני צעירים עסקו בספורט, שחו, רצו, קפצו, צנחו מהמטוסים, צללו לעמקי הים. עם תחילת המלחמה הם גויסו והיוו את חלק הארי של הצבא שבסופו של דבר הביס את הנאצים.

ברור שאני מעמיס על עצמי משימה קשה מנשוא אך מי אמר שבספורט ינצח מי שחושש מאתגרים?