בואו נעזוב כרגע את סיפורי יוון העתיקה ונדבר על דברים קרובים יותר. משאל העם הקונסטיטוציוני הראשון הידוע התקיים במדינת קונטיקט של ארה"ב בשנת 1639, במאתיים השנה האחרונות התקיימו ברחבי העולם 1352 משאלי עם - כמעט מחציתם ב-15 השנים שלפני 2004. הם התקיימו ברוב מדינות העולם על פני כל היבשות, למעט אנטרקטיקה.
משאלי העם סייעו בהקמת מדינות חדשות, בעליה ובחיזוק שלטונם של הרודנים הגרועים ביותר, הפלת רודנויות, קבלת חוקות דמוקרטיות, ביצוע שיניים חברתיים מרחיקי לכת והכרעות קרדינאליות שונות העומדות בפני החברה - הכול תלוי באופן השימוש בכלי המופלא הזה המכונה "דמוקרטיה ישירה".
הדוח של תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) משנת 2002 מתבטא כך: "פרושה של הדמוקרטיזציה האמיתית, זה יותר מבחירות. כבודם של העמים דורש, שהם יהיו חופשיים - ומסוגלים - להשתתף בעיצוב וטיפוח הכללים והמוסדות, שינהלו אותם". כעת חלום הדמוקרטיה הישירה בישראל נגוז לשנים רבות, אבל כדאי שלפחות נדע ממה ולמה הם כל כך פחדו.
משאל עם, בדיוק כמו בחירות, הינו כלי וכמו כל כלי, ניתן להשתמש בו לרעה או לטובה. שני קיסרי צרפת משושלת בונפרטה, נפוליון ה-1 ונפוליון ה-3 תפסו את השלטון בעקבות ניצחון במשאלי עם. אלה יכולים להיות כלים מסוכנים בידי הרודנים השולטים בתוצאות, אם המטרה היא להרשים את הנתינים בכבירות כוחם. הם נערכו על-ידי יוזף סטלין, אדולף היטלר, בניטו מוסוליני ופרדיננד מרכוס. הגרמנים מאז מלחמת העולם השנייה אינם מקיימים משאלי עם, אך החוקה הרוסית החדשה, שלאחר פרוק ברה"מ, דווקא נתקבלה במשאל עם.
ישנה ביקורת לא מעטה על עריכת משאלי העם, הן בגלל השימוש לרעה, שנעשה בהם, הן בגלל סיבות אחרות: טענה לחוסר יכולתו של האזרח הפשוט לגבש דעה בסוגיה מסובכת, הגבלתה של השאלה לשתי חלופות בלבד: "כן" או "לא" , אשר קיימת ברוב המקרים והבריחה מהאחריות על-ידי הממשלה, אשר בדרך זו "זורקת" את ההכרעה לציבור.
לגבי השימוש במשאלי העם על-ידי הרודנים, אני יכול רק לומר, שאותם הרודנים גם עשו שימוש לרעה בבחירות ופרלמנטים, ואני מקווה, שלא תעלה דרישה לבטל את המוסדות האלה מאותה הסיבה. נימוק מהסוג הזה מזכיר לי התנגדות לשימוש בכלבים נגד מחבלים על-ידי צה"ל: "כי הנאצים השתמשו בכלבים נגד האנשים". נכון, הם השתמשו גם ברכבות, סוסים, מטוסים, רובים, טנקים... אם אנחנו נימנע משימוש בכלים בגלל השימוש לרעה, שנעשה בהם בעבר - לא נישאר אפילו עם פטיש אבן.
לגבי היכולת של הציבור להבין את הסוגיה שבמחלוקת - גם זו בעצם יכולה לשמש תרוץ לבטל כליל את המוסדות הדמוקרטיים. מאידך, עצם הטלת האחריות על האזרח לנקוט עמדה ולהצביע אישית בשאלה הרת גורל - עשויה לגרום לו להתעמק יותר בנושא. בדנמרק משאל העם בסוגית החברות באירופה המאוחדת התקיים פעמיים, ב-1992 וב-1993. התוצאות היו קרובות מאד, מימוש זכות ההצבעה היה מעל 80% - כתוצאה מכל התהליך, הפכו הדנים לאנשים המודעים ביותר באירופה לענייני האיחוד והתוצאה הסופית קיבלה לגיטימציה, שלא הייתה מושגת בהחלטה פרלמנטארית רגילה.
אם הממשלה ביוזמתה מעבירה על כתפי הציבור את קבלת ההחלטות החשובות במשאלים רבים מדי - כנראה, שאכן היא בורחת מהאחריות. מאידך, כאשר הדרישה לקיים משאל עם יזומה על יד הציבור עצמו, קשה לראות מקום לטיעון הזה.
בהקשר הזה יש לציין כלל חשוב בדמוקרטיה האומר, שאין צורך ברוב כדי להעמיד נושא להצבעה. ביישוב קהילתי מספיק לאסוף חתימות של 25% מבעלי זכות ההצבעה על-מנת לכנס אספת חברים: המיעוט חייב לקבל אפשרות לנסות לשכנע את הרוב. על-פי היגיון דומה, באיטליה ניתן לקיים משאל עם על-ידי איסוף חתימות של 500 אלף אזרחים, בשוויץ - 50 אלף בלבד.
השאלה העומדת למשאל היא שאלה דורשת תשובה פשוטה "כן" או "לא", אם כי התקיימו כבר משאלים רב-בררתיים. בשוודיה פעמיים התקיימו משאלים עם שלוש תשובות אפשריות (1957, 1980) ובאוסטרליה בשנת 1977 התבקשו האזרחים לקבוע איזה מבין ארבעה ההמנונים המוצעים יהיה ההמנון החדש של מדינתם.
במשאל רב-בררתי עלולה להתעורר בעיה מסובכת בקביעת המנצח, קיימים מכוני מחקר המציעים שיטות מתמטיות לקביעת צורת ההצבעה וקביעת הזוכה, אבל גם במשאל רגיל אין מרשם חד-משמעי, לכן חשוב ביותר לקבוע את הכללים בחוק לפני המשאל. איזה מן הצדדים צריך לצבור רוב מיוחד, אם בכלל? אם דרוש רוב רגיל, מי זוכה במקרה של התוצאה 49:48 ו-3% קולות פסולים?
שוויץ, איך אפשר שלא להזכיר את ארץ המשאלים הזו!? משאלים פדראליים וקנטונאליים, בממוצע 10 בשנה. החתם 50 אלף אזרחים - ויש לך משאל עם בנושא, שאצלנו היה מוכרע בוועדה מחוזית לתכנון ובניה. יש האומרים, שהשיטה שלהם גורמת לשחיקת המעמד של משאל והאזרחים מאבדים עניין לבוא ולהצביע. אחרים רוצים להרחיב את השיטה עוד יותר.
אחת הביקורות נגד השיטה השוויצרית נובעת מהעובדה, שרק בשנת 1971 ניתנה לנשים בשוויץ הזכות לבחור ולהיבחר, על-ידי משאל עם כמובן. הטענה היא, שהנבחרים היו מוכנים למהלך קודם לכן. אולי ההיסטוריה הקלוויניסטית של שוויץ עדיין לרועץ לשיפור האופי הלאומי של השוויצרים.
המדינות האיטלקיות הנפרדות התאחדו לאיטליה אחת בין השנים 1860-1870, בעקבות ניצחונותיו של ג'וזפה גריבלדי והפעילות המדינית של ראש ממשלת פיימונט-סרדיניה קמיל די קבור (יליד שוויץ). הוא השיג עריכת משאלי עם בכל המדינות האיטלקיות, שהצביעו בעד האיחוד. סמוך לאותה התקופה התרחש גם איחוד גרמניה, רק שם אף אחד בשלטון לא העלה על דעתו לשאול את פי העם.
על-פי השיטה האיטלקית, המשאל "עובר" רק אם הצביעו בו לפחות 50% מבעלי זכות ההצבעה, שמאפשר למתנגדים לנסות ולהפיל את ההצעה על-ידי הימנעות מההצבעה. באיטליה ניתן על-ידי משאל עם לקרוא תיגר על רוב החוקים הקיימים, למעט עניינים פיננסיים וחוזים בינלאומיים. קרה, שבאותו יום נקראו האיטלקים להכריע ב-12 נושאים שונים. למרות הפגמים, מאז מלחמת העולם השנייה כבר נערכו באיטליה 16 משאלי עם.
שוודיה - שישה משאלי עם מאז 1922, מתוכם שניים תלת-בררתיים.
ארה"ב - אין בסיס חוקי לעריכת משאלי עם ברמה הפדראלית, אבל ישנו כזה ב-24 מדינות של האיחוד, כמו-כן בערים ורשויות מקומיות רבות.
אוסטרליה - משנת 1901 ועד היום נערכו 43 משאלי עם. אולי אפשר ואולי לא - ללמוד משהו מהאופי הלאומי של האוסטרלים מכך, שרק ב-8 מהם זכתה התשובה "כן".
אירלנד - החוקה נתקבלה ב-1937 במשאל עם ומאז כל שינוי בחוקה חייב לקבל אישור במשאל עם. מעל 20 משאלי עם בנושאים החוקתיים נערכו שם מאז.
בריטניה - כאן משאלי עם מעטים ועל-פי החוק הקיים הם אינם יכולים להיות משאלים מחייבים (binding referendum) אלא רק כאלה המביעים "המלצה" בפני הפרלמנט והממשלה. משאלים כאלה אינם נדירים ביבשת אירופה, אם כי לא קורה למעשה, שהנבחרים יתעלמו מההמלצה של הבוחרים.
בנורווגיה קרה מקרה נדיר: היה משאל עם דמוקרטי הוגן ובכל זאת הושג בו ניצחון של 99.9%. זה קרה בשנת 1905, כאשר עמדה למשאל עם השאלה האם להיפרד משוודיה ולהקים מדינה עצמאית.
ספרד ערכה משאל עם כדי לאשר רפורמות דמוקרטיות אחרי מות פרנקו ב-1970. מדינות שונות במדינות "עולם השלישי" אישרו במשאלי עם מעבר למשטר רב-מפלגתי וקבלת חוקה.
משאל עם איננו הבררה המושלמת ואיננו התרופה נגד כל המחלות של הפסבדו-דמוקרטיה, הוא יכול להיות, למשל, כלי בידי מניפולאטורים פוליטיים בממשלה לפגוע באופוזיציה, לפלג ולהביך אותה - מקרים כאלה היו בצרפת. ברם, בשורה התחתונה, משאלי העם מסייעים לפיתוח הדמוקרטיה, גורמים לאזרחים רבים להיות שותפים פעילים יותר בדיון הציבורי וקבלת הכרעות.
יתכן וזו הסיבה העיקרית האמיתית להתנגדות הגורפת של השמאל לעריכת משאלי העם בישראל: שיתוף רב יותר של הציבור בעשייה הפוליטית והעמקת הבנתו בנושאים המדוברים - סופו של תהליך כזה מי יישורנו?!. מיליונים ישאפו לקבלת מידע שלא באמצעות הפוליטרוקים הממונים על דעת הקהל - אז בסוף הם עוד עשויים להבין את ההונאה שבתיאוריה הטריטוריאלית של "התהליך המדיני"...
הדרישה למשאל עם בשאלת תהליך אוסלו הועלתה על-ידי מועצת יש"ע בפגישה עם רבין, אשר סרב בתוקף: "במשאל עם זה לא יעבור". השמאל מאז ומעולם בנה את שליטתו על בסיס דיזאינפורמציה של ההמונים והצבעת המיעוט המחשיב רק את עצמו לאליטה חושבת.
במצב הקיים כל ההחלטות החשובות מתקבלות על-ידי קומבינות פרלמנטאריות: להפחיד את אלה, לשחד את אלה, לחץ עמרי מתון על עוד כמה - אין החלטה מטורפת, שלא ניתן להעביר. הפחד של השמאל מפני פתיחת הקלפים, דיון חופשי ורחב והצבעה של כל העם - ניתן לראות ברמת ההנמקה נגד משאל העם: "לא היו משאלי עם בישראל עד היום - אז גם עכשיו לא צריך" (ש. פרס). לאחר הבעת תמיכתו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין במשאל עם: "זהו מגה-פיגוע נגד הדמוקרטיה" (ז. גל-און).
הסיבה הרשמית להתנגדותם, הדאגה למעמדה הרם של הכנסת, נראית מגוחכת לאור הפיחות המתמשך באמון הציבור בנבחריו. ההיפך: לו היה מונף מעל ראשי הח"כים הנבוט של משאל העם, שעשוי היה להפוך על פיה כל החלטה חשובה, שאינה עולה בקנה אחד עם התחייבויותיהם לפני הבחירות, היו הח"כים נאלצים להיות זהירים וקשובים יותר - ודווקא אז הייתה עולה קרנה של הכנסת בעיני הציבור.
בשנות ה-90 המוקדמות קמה בישראל תנועה עממית רחבה לשינוי שיטת הממשל. השיטה שהתקיימה אז גרמה לרבים בחילה מחמת מיאוס, אך לאידעו ממש לומר לאיזו שיטה כדאי לשנותה. החלל הריק מולא ברעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה - הרעיון, ששנים מעטות לאחר מכן, הפך ליתום, שאיש אינו הסכים להודות באבהות עליו. בכל זאת, התנועה לשינוי שיטת הממשל חצתה את הגבולות הפוליטיים הרגילים וסחפה אנשים להפגנות המוניות ומתמשכות מול הכנסת, עם אמנים ופיקניקים.
בפעם הבאה כאשר (אינשאללה) זה יקרה, התנועה לשינוי שיטת הממשל תצטרך להתחיל את חייה מצוותי היגוי, שיעבדו ויציעו שינוי עמוק וכולל, שייתן סיכוי לממשל יעיל יותר, יבטיח הפרדת רשויות אמיתית ובין שאר - גם בסיס חוקתי למשאלי עם.
במצב הנוכחי אין סיכוי, שהפוליטיקאים הקיימים יבצעו את השינוי הזה, הם יותר מדי נהנים ממה שיש. השינוי עשוי לבוא רק בלחץ ציבורי רחב כל כך, שכבר לא תישאר להם בררה אלא לציית לציבור. כדי שזה יקרה, יש צורך באירוע אפוקליפטי, שנראה היום חלום באספמיא: הציבור המזוהה עם השמאל יצטרף לימין בדרישה להעלות את רף הדמוקרטיזציה בישראל.
מקורות:
[קישור] www.swissworld.org/dvd_rom/eng/direct_democracy_2004/content/future/full.pdf www.aceproject.org/main/english/es/esc01a.htm הרשת מכילה חומר קריאה למכביר בנושא: רק להעלות כל מנוע חיפוש ולהקיש referendum.
