בחירת הרמטכ"ל: אישי ומקצועי

הגיע הזמן להפסיק את האיוולת שלפיה הציבור בישראל ממיין את הרמטכ"לים של צה"ל לפי מוצאם האתני ולא לפי ערכם הצבאי-מנהיגותי-אנושי. וכי איזו חשיבות צבאית יש, למשל, לעובדה שהוריו של האלוף גדי אייזנקוט עלו לישראל ממרוקו? אז מה אם השם אייזנקוט איננו מצלצל כמו מרוקני? זה עושה אותו פחות מתאים לתפקיד או להפך? ואם היה לנו רמטכ"ל ממוצא עירקי כמו משה לוי, האם בשל כך הוא היה נחות מאחרים או אולי טוב מהם?

ואם הרמטכ"ל צבי צור (צ'רה) היה במקור צבי צֶ'רטֶנקו שנולד באוקראינה, זה הפך אותו לחריג לרעה או שדווקא העניק לו יתרון? והאם העובדה ששאול מופז שנולד בטהרן בשם שהרם מופזזקר הפכה אותו ללא מתאים או אולי למתאים יותר מאחרים? והאם הרמטכ"ל חיים בר-לב, הלא הוא חיים ברוצלבסקי. יליד וינה, היה פחות טוב בגלל מוצאו האוסטרי?

בחינת טיבו של רמטכ"ל כלשהו על-פי ערכי מוצאו או מוצא משפחתו היא שטות מוחלטת. השאלה היחידה הרלוונטית לגבי כל אחד מהרמטכ"לים הישראלים היא לא היכן הוא בא לעולם ואיזה שם העניקו לו הוריו, אלא אם היו בו התכונות הנדרשות מהמפקד העליון של צבא העם הישראלי.

למרבה הצער גם על שאלה זו אין תשובות חד-משמעיות, כיוון שעל-פי שיטת הממשל הנהוגה בישראל הפוליטיקאים הם אלה הבוחרים את הרמטכ"לים, ולא תמיד ברור איזו תכונה בפוליטיקאים ישראלים דלי ידע צבאי ואסטרטגי מעניקה להם את ההבנה הבסיסית מהו סולם הערכים והתכונות שלפיו הם בוחנים את השאלה מי מתאים ביותר להיות רמטכ"ל צה"ל? המענה לשאלה פשוטה זו הוא שלא קיים סולם ערכים כזה. בפועל הכול אישי וכבר ראינו זאת בדרך המפתיעה שבה נבחר בני גנץ לתפקיד.

כיום כבר כולם יודעים שאם הכול יעבור ללא תקלות-ביניים האלוף גדי אייזנקוט יהיה הרמטכ"ל הבא של צה"ל. אם יצליח להציב סביבו מטכ"ל קרבי-התקפי תומך ובעל יכולת אינטלקטואלית להתמודד עם בעיות מפתיעות ולא מתוכננות, יש סיכוי טוב שהבחירה שלו תיחשב למוצלחת. אם לא ישחק לו המזל הוא עלול לסיים את כהונתו בתדמית של כישלון.

כך או כך לתפקיד הרמטכ"ל במדינה בעלת נתוני קיום בעייתיים כמו ישראל, דרוש מנהיג צבאי מנוסה וחכם מן המעלה הראשונה. ישראל כיום זקוקה למישהו שיהיה בעל הבית במערכת הצבאית הענקית של ישראל, שיידע ליזום מהלכים צבאיים, שיכיר את היכולות וגם את המגבלות שבהפעלת הכוח הצבאי. שיידע להכין מראש תוכניות התקפיות שיענו על מירב אופציות הלחימה שיידרשו מישראל, שלא יהיה מפקד המנסה לרצות את כולם, שיהיה אדם שפיו ולבו שווים והוא אינו מהסס לומר את דעתו, גם אם אין זו דעת הדרג הפוליטי הממונה עליו.

כאשר אנו, אזרחי ישראל הצופים מן הצד, מנסים להבין מהו בעצם תפקיד הרמטכ"ל ואיזה תכונות הוא צריך להביא אתו אל התפקיד האתגרי ביותר הקיים בישראל - צצות כמו מאליהן מספר תשובות אפשריות. האחת: הרמטכ"ל צריך להיות המפקד העליון של הצבא ולא רק המנהל של המערכת. השנייה: המנהיג היודע להוביל את פקודיו אל מול פני המלחמה ולחזור משדה המערכה מנצח ורב תהילה. ועוד: הוא חייב להיות בעל סגולות של אומץ וביטחון עצמי, מתינות רוח, מחושב ומתוכנן, וגם קצין מנוסה שלא ישלח את לוחמיו אל הקרב, ואולי אל המוות, בכל מחיר, רק כדי להשיג לעצמו ניצחון אישי.

בנוסף לכל אלה חייב הרמטכ"ל להבין את מסלוליה הסבוכים של המערכת הפוליטית ולהכיר את הנתיבים השונים והמשונים של עולם התקשורת. מהבחינה התקשורתית כבר גיבש לעצמו הרמטכ"ל המיועד אייזנקוט תפיסת עולם מעניינת הממצבת את התקשורת כאמצעי מערכה צבאי. תמצית השקפת עולמו בהקשר זה באה לידי ביטוי בראיון שהעניק לעיתון הארץ בימים שבהם היה מח"ט.

וכך הסביר אייזנקוט: "כשהייתי מח"ט טולכרם, היו מספר הזדמנויות שאילן בירן, כאלוף פיקוד מרכז, היפנה אלי עיתונאים. ברחתי מזה כמו מאש. הלימודים בארה"ב שינו את הגישה שלי מהקצה אל הקצה. השתתפתי בקורס אקדמי על יחסי צבא-תקשורת וממש נפקחו לי העיניים. הבנתי את חשיבות הדברים ומעמדה של עוין נפתחתי לנושא. קיומה של התקשורת היום זה נתון שנכנס אצלי להערכת המצב מיד אחרי 'קרקע, אויב, זמן ומרחב'."

ואשר לפוליטיקה גם כאן כבר נחשף אייזנקוט למה שקורה ברמות הגבוהות ביותר בתחום זה: בשנת 1999 הועלה לדרגת תת-אלוף ומונה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק‏ ובהמשך שימש כמזכירו הצבאי של אריאל שרון. יש לקוות כי את מה שלמד והפנים בלשכות הפוליטיות האלה - לחיוב ולשלילה - הוא יביא עמו לתפקיד המפקד העליון של צה"ל ויהפוך את הכיוון ההיסטורי של תפיסת העולם הישנה המגדירה את צה"ל כ"צבא ההגנה" למסלול שבו תשלוט הגישה ההתקפית-יוזמת ולא רק מתגוננת.

במקרה של מינוי הרמטכ"ל ה-21, כול הסימנים מצביעים על כך שהפעם כנראה שהפוליטיקאים קיבלו את החלטה הטובה ביותר, למרות העיכובים הבלתי מוסברים וחסרי הטעם, ובסופו של יום נקבל כולנו את הקצין הנכון, במועד הנכון ובתפקיד הנכון.