שאיפות הן דבר חשוב, בחיים בכלל ובדרך לבניית בית בפרט. הן אולי המדד שיצביע עד כמה יש פוטנציאל בקשר הזה ועד כמה בני הזוג מסוגלים לבנות בית יחדיו. ישנן שאיפות כלליות, קריאת כיוון שמצביעה על יעדים כלליים, וישנן שאיפות ספציפיות, נקודות ברורות שאותן יש לכבוש.

אף על-פי שאפשר למות מחוסר חמצן, איש לא פוחד לנשוף אותו החוצה, נשיפה היא חלק בריא של נשימה בדיוק כמו שאיפה. לכל אחד יש שאיפות בחיים, השאיפה מטלטלת ומוציאה את האדם ממקומו הנוכחי, מניעה אותו קדימה אל מקום אחר. אבל אי-אפשר רק לשאוף, צריך גם לנשוף החוצה, לחזור להיות נטו "אני" היכן ש"אני".

כך מתרחשים שינויים, באיטיות! האדם מיטלטל בין ה"אני" הקבוע והמוכר לבין השאיפה, היעד החדש. רץ לשם וחוזר לכאן, עד שפתאום שם הופך לכאן, והשאיפה התממשה.

אך עם השאיפות והרצונות הגדולים מגיעים גם הפחדים. האם נצליח ביחד? האם זה מתאים? האם באמת נגיע לשם? זה נראה כל כך רחוק ולא מציאותי והפחד מקבל את קדמת הבמה.

בפרשת השבוע "ויחי" אנו נפגשים עם יעקב אבינו בפעם האחרונה. לפני מותו הוא קורא לבנו יוסף ומבקש ממנו להיקבר בארץ הקודש, במערת המכפלה. אז הוא גם מזכיר את שכם אותה כבש ב'חרבו וקשתו'.¹ במלחמה המשימה העיקרית היא לפגוע במלך, אך המלך עומד מאחורה מוקף בחיילים רבים. הפתרון המתבקש הוא חרב, קודם כל מטפלים במה שקרוב, במה שניצב מנגד כאן ועכשיו. רק לאחר מכן תופסים את הקשת, מכוונים ויורים למרחקים. זה הסדר: "חרבי - קשתי".

מקורם של רוב הפחדים הוא בעתיד הלוטה בערפל, החשש מהלא נודע, אך האמת היא שאנו חיים בהווה ובו עלינו להתמקד, הוא צריך לקבל את היחס. במישור ההווה ובהתאם להווה עלינו לפעול, במה שניצב מנגד כאן ועכשיו.

כאשר חיים כזוג בהווה, העבודה נעשית כזוג. אומנם מחר הוא יום חדש ונקום במקום אחר לגמרי, אך עדיין נקום כזוג, וכך, לאט-לאט, בצעדים מדודים ומחושבים, בקצב שלכם, מתקדמים אל עבר אופק שכרגע נראה רחוק, מאיים ובלתי אפשרי.

ברגע שמתגברים על מחסום הפחד, אפשר כזוג לכוון למטרה ולעוף גבוה. החוכמה היא להעניק ביטחון אחד לשני, לייצר יחד את השאיפות ולעבוד כצוות על-מנת לממשן. וכל זאת תוך הנאה מתקופת ההווה.