בישראל ובעולם מובנת מאליה האמונה, שתהליך מדיני שמטרתו מתן שטחים בעיו"ש לשליטת ארגונים פלשתינים (הגם שהוגדרו כארגוני טרור עד אותו הרגע), אמור להיטיב עם הפלשתינים בכלכלה, בזכויות אדם, בדמוקרטיה וכו'.
האמנם? כדי להשיב על השאלה נעשה מאמץ כן להינתק מסיסמאות ונבדוק מה היעד האמיתי (אף אם הבלתי מודע) של כל דרך.
לצורך כך, אקדים בזיכרון ילדות משנות השבעים, כאשר משפחתי נסעה לקניות בבית לחם ובערים נוספות הנמצאות כיום ברשות הפלשתינית. הורי היו דאגנים בעניין ביטחון ילדיהם ובכל זאת היו רגועים כאשר הם עסקו בקניות ואנחנו הילדים, משחקים בחופשיות בחנות ומחוצה לה. משפחתנו לא הייתה יוצאת דופן, כך נהגו יהודים רבים בערים הפלשתיניות, כולל עזה.
במצב כזה היה מצבם הכלכלי של סוחרים ומסעדנים פלשתינים רבים מצוין. אתם השתפרה הכלכלה המקומית, שהייתה אמורה לצמוח בצורה ניכרת בארבעים השנים הבאות - עם הצמיחה הדרמטית של המשק הישראלי. כל זאת היה קורה אילו לא היה משתנה השלטון באזורם.
באותן שנים התנועה של הפלשתינים הייתה חופשית ברגל וברכב, גם מחוץ לעיו"ש. מחסומים וגדרות כמעט ולא היו, מה שתרם לא רק לחופש התנועה, אלא גם לאפשרויות ההשתכרות ולמצב הכלכלי.
גם תעשיה ישראלית בעיו"ש הייתה כבר אז פוטנציאל כלכלי גדול לפלשתינים, שהיה מממש את עצמו אילו לא נפגע ע"י ארגונים אנטי ישראלים עולמיים (המכונים משום מה בתקשורת הישראלית ארגונים "פרו-פלשתינים") הפועלים להחרמת ישראל. החרמה שהיא סלקטיבית, אולם הרסנית ללא סלקציה גזעית לגבי כלל העובדים והספקים לאותה תעשיה - שחלקם הגדול הם פלשתינים.
גם שירותי הבריאות לפלשתינים התדרדרו מאז השתנתה שם השליטה וכן קופחו חייהם של אלפי פלשתינים, חלקם ע"י ארגוני הטרור. כפי שמתואר בספר "בן החמאס" ע"י מסעב חסן יוסוף, פלשתינים רבים הוצאו להורג בעינויים באשמת שיתוף פעולה עם ישראל רק כשעיר לעזאזל, בלי שהיה להם כל קשר לשיתוף פעולה (ולא שהוצאה להורג של מי שכן שיתוף פעולה היא מוסרית...).
ובעניין הדמוקרטיה:
שמעון פרס, שהטביע את האימרה "לא ניתן לקבוע לשכנינו מי יהיו מנהיגיהם", הוא למעשה זה שקבע שמנהיגם של שכנינו יהיה מי שנחשב עד אז לטרוריסט בין לאומי, הלא הוא ערפאת, שאותו ואת ארגונו ייבא מטוניס.
גם ה"בחירות" שנערכו בשטחים לאחר מכן, כללו מגבלה לא דמוקרטית בעליל: אילו היה מועמד מציע שיתוף פעולה מלא עם ישראל כמנוף לשיפור חיי הפלשתינים, הצעה שיש לה הגיון כלכלי ברור (וכמובן גם שיקול מוסרי כיאה לשכנות טובה, בדומה לשיקולים המקובלים בישראל...), היה קוצב את שארית חייו לשניות בודדות.
לפיכך, לא ניתן לכנות מצב זה כדמוקרטיה.
לעומת זאת במצב של אחריות צבאית ישראלית, היה חופש דעה ובחירות חופשיות לקביעת סמכויות אזרחיות. אמנם, אפשרות לרובים וטילים לא הייתה להם, אבל אין בכך פגיעה בחיי התושבים, אלא רק בשאיפות לאומניות.
כמובן שהיה מה לשפר במצב שלפני הסכמי אוסלו, אולם בהשוואה למצב כיום – על סקלת ה'שלום-מלחמה' היינו בנקודה טובה בהרבה... למעשה, את השלום שהיה ברמה הבין אישית, הפכו אנשים ותנועות ששיווקו את עצמם תחת הסיסמה "שלום" -למלחמה.
עצם קיומו של תהליך מדיני, הבטיח "אדריכל השלום" פרס, יצור תקווה שתרגיע את השטח. בדיעבד, נוכל לשרטט גרף ברור של שפיכות דמים ביחס ישר לניסיונותיהם של גורמים ישראלים להגשים את חזון הנייר שעליו כתוב שלום.
השארת השלטון הישראלי היה מיטיב עם התושב הפלשתיני, הראוי, לפני הגשמת יעדים לאומניים, לזכויות אדם.
