חג החירות לאהוב

"רבבה להר הבית" זעקה הכותרת, ואני נדלקתי. הר הבית? איזה מקום נפלא, מפואר. תמיד רציתי לעלות לשם, ותמיד אמרו לי שאסור. לא הבנתי מדוע, ידעתי שאסור, שהמוסלמים לא מסכימים, שזה יצית מהומות.

במשך השנים ויתרתי על התשוקה הזו. מדי פעם הייתה מבליחה לה מחשבה - מדוע למוסלמים מותר להתפלל שם, ולנו לא?, והייתה חוזרת אל תהום הנשיה.

אבל הפעם, חשבתי, לא אוותר. זה יכול להיות נפלא. לחוש את כל האנרגיות הנפלאות האלה, של הכהן הגדול, המתפלל עבור כולנו. את נשמות כל בני ישראל שעלו לרגל שלוש פעמים, שעשו מסע ארוך כל כך מכל קצוות הארץ כדי להתחבר אל הקדושה.

המשכתי לקרוא את המודעה: "בא' ניסן נעלה להר הבית בטהרה".
כאן כבר הייתה לי בעיה. כפולה. הבעיה הראשונה הייתה הטהרה. האם אני טהורה מספיק כדי לעלות להר הבית? ומי טהור מספיק? מי יודע באמת מה זו טהרה?.

והבעיה השניה היתה התאריך. א' בניסן. ניסן הוא ראש החדשים לחדשי השנה, והוא שולט על מזל טלה. מזל טלה הוא המזל האנרגטי ביותר מבין שנים עשר המזלות, מזל אש סוער וטמפרמנטי. בני המזל מלאים באנרגיה סוערת, כמו ילדים קטנים, מלאי התלהבות וספונטניות. אבל אליה וקוץ בה - הם גם קופצים בראש כמו הטלה הקטן. הם אינם רואים את התמונה כולה. הם רוצים משהו, ורוצים להשיגו, ויהי מה. בכל מחיר.

א' בניסן הוא הזרע לחודש ניסן, והאנרגיה הזו שולטת ביום הזה. כשראיתי את התאריך, הבנתי שעוד לא הגיעה השעה לעלות להר הבית.
זכרתי את דברי המקובלים האומרים שכל עוד בני ישראל לא ייטהרו, ולא יהיו באמת עם סגולה, לא נוכל לעלות על הר הבית, מכיוון שהוא לא יהיה בידינו. עם סגולה אין פירושו העם הנבחר. עם סגולה פירושו עם היודע לאחד את הצירה, שתי הנקודות, המסמלות את המיצרים, עם הנקודה האחת,החירק, המסמלת את האפשרות שלנו לעשות כוח התנגדות לתגובתיות שלנו, לצמצם את עצמנו לנקודה, ולהפוך זאת לסגול. שלוש הנקודות הללו מסמלות את פעולת העקידה, אותה פעולה שעושים הגברים בבוקר כאשר הם מניחים את התפילין.

המשמעות העומדת מאחורי הפעולה הזו היא עקידת הרצון לקבל לעצמי בלבד, אותו מסמלת יד שמאל. יד ימין מסמלת את החסד. כאשר נוכל באמת ובתמים לשלוט ברצון האגואיסטי שלנו ונוכל לקבל לא על-מנת לקבל, אלא לקבל על מנת לתת, נהיה עם סגולה. אז גם נבין לעומק את המושג ואהבת לרעך כמוך. אנו משתמשים בו ללא הרף. על כל צעד ושעל. מזכירים אותו בנשימה אחת עם שמו של רבי עקיבא, ואחר כך הולכים ומדברים רכיל, מדברים לשון הרע, משמיצים, מרמים, צועקים. לפעמים אפילו מרימים ידיים ומשתמשים בכלי נשק.

העיתון מלא במאורעות שהסתיימו באופן טרגי רק מפני שהאדם לא ראה שעומד לפניו אדם בדיוק כמוהו, בעל אותה זכות להביע את דברו. אם רק היה לנו כבוד אנושי לכל אחד, והיינו מוכנים להקשיב לכל אחד, גם אם דעתו אינה כדעתנו. כמה אלימות וסבל היו נחסכים מן העולם.

המונח "רעך" אינו מתייחס רק לחבר, אלא לכל אדם. זוהי משימה קשה, נכון, אבל זו המשימה, להיות מסוגלים לאהוב כל אחד כאילו הוא חבר שלנו. גם אם פגע בנו, גם אם גרם לנו עוול.
כשהבורא החליף את שמו של יעקב לישראל, היה זה מפני שהוא בעצם החליף את מהותו. השם יעקב מסמל את העובדה שיעקב יצא לעולם לאחר עשו, ומבחינה זו יעקב "עקב" אחריו. אך יש גם מובן עמוק יותר. יעקב, עם כל זאת שהוא אבינו, אבי האומה, עדיין היו בו רגשות אנושיים שליליים, עשו היה אחיו, והם היו במריבה תמידית.

גם במשפחות שלנו, כיום, יש הרבה פעמים בהן אחים רבים זה עם זה, למרות העובדה שהם אחים, ואולי בגללה. רק לאחר שיעקב נלחם באופן אמיץ ועמוק עם רגשותיו השליליים ויכול להם, לאחר המאבק המתיש והארוך עם המלאך במשך כל הלילה, הוא קיבל מן הבורא את השם "ישראל".

השם ישראל פירושו אדם השורה עם האל, אדם שהאל שוכן בתוכו. כשאדם מבין ומכיר במהות האלוהית שלו, הוא מבין שהמטרה שעבורה בא לעולם אינה רק לאכול ולישון וללכת לעבודה ולהתפרנס בכבוד ולגדל ילדים ולבלות עם חברים. יש מטרה נעלה מזו. והמטרה היא, "ואהבת לרעך כמוך."

ברגע שאדם מבין שהאדם שעומד מולו קורץ מאותו חומר, עשוי מאותה מהות, שבכל אחד שוכן אותו ניצוץ בורא, משתנה משהו בנו, משתנה משהו ביקום. לא בעלמא ניסו הנאצים לצייר את היהודים כחיות, כפחותים מבני אדם, כי כך היה הרבה יותר קל לשנוא אותם ולרצוח אותם בלי רגשי אשם.

כשאנו מתייחסים אל השני בלי כבוד אנושי, אנו בעצם מזלזלים בעצמנו. בעצם מהותנו, בבשר מבשרנו. לכן כל כך חשוב לזכור תמיד, שהאדם שעומד מולנו, אדם הוא. הוא נוצר בצלם. גם אם הוא מאמין במשהו אחר. גם אם שפתו שונה. גם אם צורת המחשבה שלו שונה לגמרי.

אם נזכור זאת, נוכל להבין גם את שכנינו הערבים. כי המונח "ואהבת לרעך כמוך" מתייחס גם אליהם. חבריו של אבי, שגדל בפתח תקוה הרבה לפני קום המדינה וקרא לה "מלאבס", היו כולם ערבים. הם היו אוכלים יחד ומבלים יחד, ולא היה כל הבדל ביניהם. הם היו חברים, הם היו בני אדם. אחר כך התחילה הפוליטיקה לחלחל והמצב השתנה. אבל עדיין הוא היה מדבר בגעגועים על אותם ימים.

צריך לזכור שאפשר לאהוב כל אחד. שזה לא בלתי אפשרי. הדבר תלוי בנו, ברצון שלנו לזכור שגם בו מצוי ניצוץ בורא. גם אם הוא אמר לפני רגע משהו פוגע, גם אם בני עמו מתפוצצים ברחובות. לא כל ערבי הוא מחבל פוטנציאלי.

שורש השנאה עמוק הוא ורק אנו יכולים לעקור אותו מלבנו. וברגע שנעשה כן, נזכה לחירות הגדולה מכל, החירות לאהוב. אנו מתקרבים לחג הפסח, חג החירות. זוהי החירות אליה מתכוונת ההגדה. כל סיפור ההגדה הוא סיפור היציאה שלנו ממצרים הפרטי שלנו. כל אחד והמצרים שלו. ה"מיצרים" שלו, מקום התורפה שלו, הגורם לו סבל וכאוס בחיים. אחד נופל לכעס, אחד לשנאה, אחד לקנאה, אחד לפחד, אחד לגאוה, והרשימה ארוכה.

האוייבים הפנימיים שלנו רבים ושונים. הם גם נסתרים. בפסח, בליל הסדר, יש לנו הזדמנות לסדר את מחשבותינו ורגשותינו ולהיחלץ מהרגשות והמחשבות השליליים שלנו, שהם בעצם בית הסוהר הפרטי שלנו. ליל הסדר אינו סתם מפגש משפחתי, שבו אוכלים מאכלים מסורתיים. ליל הסדר נועד כדי לעזור לנו להשיג את החירות הגדולה מכל, החירות להיות אנו עצמנו, החירות לאהוב.
אם נהיה במודעות הנכונה, ונתכוון בליל הסדר להיפטר לפחות מחלק מהמטענים השליליים שלנו, נוכל לטעום שמץ מן החירות הזו.