בתקופה של נפילת חומת ברלין ופירוקה של ברית המועצות, נכתבו שני מאמרים חשובים על המערכת הבינלאומית בעידן של גלובליזציה. הראשון הוא "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה שנכתב ב-1989, והשני הוא "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון שנכתב ב-1993.

פוקויאמה אומר, כי לאחר נפילת ברית המועצות, העולם יבין שהדמוקרטיה המערבית-ליברלית היא צורת הממשל הסופית. זה לא אומר שכולם יהיו דמוקרטים, אלא שכולם יבינו שדמוקרטיה היא השיטה הכי טובה. ההשלכה תהיה שהעולם יישלט על-ידי אינטרסים כלכליים והשימוש בכוח יהיה פחות לגיטימי. יהיו סכסוכים על-רקע אתני, אבל רק אצל חברות שלא הגיעו לקץ ההיסטוריה.

לעומתו, הנטינגטון אומר שהמאבקים יהיו על-רקע תרבותי בין ציוויליזציות, בדגש על יחסי הגומלין בין המערב לבין הציוויליזציות הלא-מערביות. הסיבות לכך הן בין היתר נקודות השקפה שונות על מושגי יסוד כמו חרות, שוויון וזכויות, ההשתלטות התרבותית של המערב, והחלשת מדינות הלאום, שמחזקת יותר את הזהות הקשורה לציוויליזציה (האדם כבר לא צרפתי או אנגלי אלא מערבי). הנטינגטון מוסיף, שהמוקד הטעון ביותר הוא בין האיסלאם למערב, בשל האופי המיליטנטי של האיסלאם, תחושת הנחיתות של האיסלאם מול המערב, הבדלי תרבות עמוקים והגירה איסלאמית למערב.

לאבחנה של הנטינגטון אפשר להוסיף עוד נדבך: האיסלאם נגד האיסלאם. את שורש הלחימה והסכסוך כעת בין ארגוני טרור כמו דאעש ואל-קאעידה והמדינות בהן ארגונים אלו פועלים, ניתן להציג כמאבק בין האיסלאם המודרני לאיסלאם ההיסטורי. ארגוני הטרור רוצים לחזור לימי הזוהר של האיסלאם באמצעות פעילות טרוריסטית, בעוד המדינות מבקשות לקדם את האיסלאם למאה ה-21. עליית המתח בין האיסלאם המודרני להיסטורי מושכת צעירים רבים לאיסלאם ההיסטורי, לאור חוסר שביעות הרצון שלהם מהמודרנה ומהמערביות. דבר זה הוא שמביא את אותם צעירים ללחימה בסוריה ובעירק, והוא שמזין את התנגשות הציוויליזציות בין האיסלאם למערב, שתוצאותיה הם פיגועים כמו הפיגוע האחרון בצרפת.

מספר ימים לפני הפיגועים ב"שארלי הבדו" וב"היפר כשר" שהוציאו מיליון אזרחים צרפתים לרחובות, התרחש טבח של ארגון "בוקו חראם" בצפון ניגריה. בניגוד לדיווחים הראשונים על הריגתם של כ-2,000 מתושבי העיר באגה, דיווחו הרשויות הניגריות, כי הארגון רצח "רק" כ-150 בני אדם.

פעולה כמו זו של "בוקו חראם" הפכה לעניין שבשגרה לא רק בניגריה, אלא גם במדינות כמו עירק, סוריה וסומליה. העניין הוא שבגלל שמדובר בדבר שבשגרה, לא מתייחסים לפעולות אלו, בעוד שפיגוע אחד במדינה מערבית מושך תהודה רבה. כדי למנוע חזרה של פיגועים במדינות המערב, צריך קודם למנוע חזרה של פיגועים במדינות כמו ניגריה. כפי שנאמר לעיל, הפעולות של ארגוני הטרור במדינות אלו, מעצימות את ההתנגשות בין המערב לאיסלאם. רק סיום הלחימה בתוך האיסלאם עצמו באמצעות ניצחון האיסלאם המודרני, יחסל את הטרור בכללותו ויביא לפיתוח ולשגשוג באותן מדינות.

לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו", פרסם העיתון גיליון בו מופיעה על השער קריקטורה של מוחמד והכיתוב "אני שארלי". המופתי של מצרים הזהיר מפני מהלך זה, טען שפרסום השער יביא לגל שנאה חדש נגד המערב בכלל וצרפת בפרט, וכינה את המעשה "גזענות".

הפעולה של מערכת העיתון, שמראה שלא ישתיקו אותו, ראויה להערכה ולהערצה. פרסום תמונה של מוחמד פוגע ברגשות המוסלמים, אבל בצורה כזו אפשר לבטל כל פרסום שהוא, שהרי תמיד יכול להיות מישהו שייפגע. זאת דווקא התגובה של המופתי שמחזקת את השנאה, והיא ולא הקריקטורה יכולה להביא לניסיון פגיעה נוסף בחופש הביטוי ובמי שנושאים את דגלו.

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, השתלח השבוע בראש הממשלה, בנימין נתניהו, לאחר ביקורו של האחרון בפריז. ארדואן שאל איך נתניהו מעז למחות נגד הטרור, כאשר הוא עצמו אחראי לטבח של פלשתינים ברצועת עזה. מעבר לדברים אלו, רמז ארדואן על קונספירציה בטבח שבוצע ב"שארלי הבדו", וטען, כי אזרחים צרפתים הם שאחראים לטבח בעוד שמאשימים את המוסלמים.

הצהרות של ארדואן נגד נתניהו וישראל הן דבר מוכר, אבל אמירה שפיגוע רצחני הוא למעשה קונספירציה נגד האיסלאם? אמירה זו של ארדואן צריכה להעלות לבחינה את יחסי מדינות אירופה עם טורקיה. לא יכול להיות שמנהיג של מדינה כה חשובה ייצא בהצהרות כאלו, והעולם ימשיך כמנהגו.

הדבר הראשון שצריך לעשות בבחינת היחסים מול טורקיה, הוא בחינת חברותה בנאט"ו. באחד מסעיפי אמנת הארגון נאמר, כי התקפה חמושה נגד אחת מהמדינות החברות שווה להתקפה חמושה נגד כל אחת מהמדינות החברות, ועל כולן לסייע כפי יכולתן. סעיף זה הופעל לראשונה לאחר פיגועי 11 בספטמבר, ולמעשה אין סיבה שיופעל גם כעת. הצהרה זו של ארדואן צריכה להעלות סימני שאלה על מידת התמיכה והסיוע של טורקיה, אם וכאשר הדבר יידרש לאחר פיגוע משמעותי יותר.

באירן ניסו עיתונאים להביע תמיכה וסולידריות עם "שארלי הבדו", אך הם הושתקו במהירות. קבוצה של עיתונאים תכננה לשים פרחים ולהדליק נרות לזכר הרוגי הפיגוע מול הבניין ששימש את אגודת העיתונאים האירנית. כאשר הגיעו למקום גילו, כי כוחות משטרה חיכו להם ומנעו מהם את הבעת הסולידריות.

השתקה זו של עיתונאים יכולה לנבוע מאופייה הדיקטטורי של אירן ומניעת חופש ביטוי, ויכולה להוות גם מעין תמיכה שבשתיקה של האייתולות בפיגוע. נראה שכאן שתי האפשרויות נכונות, לאחר שאירן גינתה את פרסום הקריקטורה החדשה של מוחמד על שער "שארלי הבדו" והזהירה שהדבר עלול להביא למעגל של טרור. פעולות אלו של אירן צריכות ללמד היטב את מעצמות המערב עם מי יש להן עסק, ועם איזה סוג משטר הן הולכות לדון על שאיפותיו הגרעיניות.