בקבוקים במרכז מערכת הבחירות - לפרשת הבקבוקים יש סקס אפיל לחלקים בציבור. מבחינה אלקטוראלית יש לעיסוק בנושא השלכות רב צדדיות. מחד-גיסא ישנם קהלים לגביהם הפרשה מעצימה, בעיקר, את תחושת המיאוס מהנהנתנות של נתניהו וכן פוגעת בהסתמכות שיקול דעתו. במקביל, פרשת הבקבוקים מגבירה בקהלים מסוימים את תחושת הרדיפה חסרת מעצורים אחרי נתניהו.

כמו-כן ישנם ציבורים ש"עשיית היתר" בנושא זה עשויה/עלולה להביא אצל לא מעטים לגל של חמלה לנתניהו, דווקא, על-רקע זוגיותו עם רעייה שמסבכת אותו ללא הרף בגלל שיגיונותיה. בכל מקרה נושא כמו זה, בדרך כלל, מחזק עמדות ואינו מביא לשינוי עמדות. כמוכן העיסוק האובססיבי בפרשת זו עלול להרחיק אזרחים מהקלפי שבחלקם (רבים, רבים טובים) מלינים על שמערכת הבחירות גלשה לשאלת החזרת בקבוקים ואינה עוסקת בשאלות המרכזיות הקובעות את קיומנו כאן.

סאגת אוחנה - נפתלי בנט עושה מאמץ להיראות כליכוד חדש ומתחדש ולהתרחק מהגטו" הפוליטי של המפד"ל (מתאים לסיסמתו מהבחירות הקודמות - משהו חדש קורה). הצבת אלי אוחנה בקדמת הרשימה באה, מבחינתו, לממש רעיון זה. בסופו של דבר בנט כנראה אינו מכיר היטב את נפש צאן מרעיתו, הגרעין הקשה, שבלעדיו לא ניתן לנצח בחירות. אלו מוכנים לקבל לא מעט שיגיונות של ראש המפלגה כמו הצבת יינון מגל ברשימה, איילת שקד ועוד אך סירבו להשלים עם אדם שאורח חייו רחוק מ"תורה ועבודה", דוגמן שמפו, שמחלל שבת בפרהסיה (כל פרנסתו במשך שנים באה מחילול שבת). לזה הצטרפו עמדותיו בעד ההינתקות שהביאו, כולן יחד, להתקוממות שמאוד לא אופיינית למפלגות בתקופות בחירות עד כדי חשש להחרמת ההצבעה ל"בית היהודי" במרכזי ההצבעה המסורתיים למפלגה.

נראה שבנט הבין את הבעיה והסירה מהשולחן. אין ספק שנגרם לו נזק אלקטוראלי, בעיקר, כאשר קיימת רשימת אלי ישי- תלמידי הרב כהנא ואחרים אך הואיל ואנו כחודשיים לפני הבחירות, בנט, כאיש שיווק מעולה, ימזער את הנזק.

החלטת נתניהו להציב את בני בגין ברשימה באה כדי לנסות ולחזיר לליכוד מצביעים ותיקים שהם בעלי עמדות ניציות אך עם זאת דמוקרטיים בנשמתם. אסור לשכוח כי מהפך 1977 בא מכיוונם של צעירים ובכללם רוב המצביעים לראשונה. אלו (מצביעי הליכוד ב-1977) הם גמלאי היום שבני בגין מייצגם יותר מכל אדם אחר.

סדר היום הלאומי השתנתה, לבלי היכר, בשבוע האחרון. מעיסוק במחיר הקוטג' כמשל עברנו במהירות לסוגיה הנוראה של מחיר חיי אדם. תדמיתית, כפי שהזכרתי ביומנים קודמים, המחנה הציוני אינו נתפס כמי שיכול לספק תשובה למצוקת הביטחון. שינוי סדר היום הלאומי תפס את המחנה הציוני "עם המכנסיים למטה" בתחום זה של הביטחון והוא מנסה לשנות כיוון, תוך כדי תנועה.

מהלך כזה קשה ומסובך. הדבר דומה לניסיון לשנות כיוון שיוט של נושאת מטוסים ענקית שיכול להתבצע באיטיות רבה תוך כדי סבוב ענק ועם מחלת ים ליושבים על הסיפון. הטעות הנפוצה במקרים כאלו היא חיפוש המטבע מתחת לפנס: הליכה במעיל רוח חום (תמיד חום -אולי הוא ניתן להשאלה במבצע בחנות יד 2) להצטלם באזור עימות או בסמוך לו ועם זאת לשלוח לאולפני הטלוויזיה אלופים במילואים שמופיעים כפרשנים ואינם משרים שום אווירת ביטחון לאזרחי ישראל החוששים.

הסוגיה בעליית המתח הביטחוני בהקשר הפוליטי אינה מי מחזיק יותר גנרלים במילואים ולא על מעילו החום של מי יש יותר אבק אלא תדמית המפלגה: מפלגה ביטחונית או מפלגה כלכלית.

רק לתזכורת היסטורית- מפא"י, על גלגוליה השונים, ניצחה בבחירות כיון שהייתה מפלגת ביטחון ולא בגלל היותה מפלגה חברתית או מפלגה שעוסקת רק בשלום.

שינוי סדר היום הלאומי (לפחות בתקופה הקרובה) משפיעה כמובן על רשימתו של משה כחלון. "כחלון נטו בשבילך" הוא תשובה למחיר הקוטג' אבל לא לחיי אדם. דווקא לסיסמת הבחירות של לפיד "נלחמים על המדינה" יש קשר למצב הביטחוני. בכלל לפיד, עד עתה, הוא היחידי שמנהל קמפיין נבון וחכם הקולע לדעת הציבור וקיימת מגמה של חזרה ללפיד בציבוריות הישראלית.

אם בסיסמאות עסקינן אזי סיסמת המחנה הציוני היא כרגיל מורכבת ומסובכת ושלטי החוצות שלה מזכירים מערכות בחירות מהמאה הקודמת. "הוא ייאוש. אנחנו ניתן את התקווה" היא סיסמה ארוכה מדי לשלטי חוצות על פניהם חולפים במשך 2 שניות וגם הניסוח מזכיר את "המערך הוא התקווה היחידה" משנת 1984. חלפו 31 שנים מאז ומשהו בעולם המונחים הציבוריים קצת השתנה.

סיסמת ליברמן מבטאת את מה שלא מעטים מאזרחי ישראל מרגישים "בבטן" לגבי עתיד הסכסוך הישראלי- פלשתיני. ליברמן גם קולע לטעמם של עולי ברה"מ לשעבר בדבריו נגד ההכלה של התקרית בגבול הלבנון. אלו שבאו מאימפריה גדולה די שבויים בתפיסה של על כוח מגיבים ביותר כוח.

מרץ פעלה נכון לבידול מהמחנה הציוני ופוסטר שלה הקורא "רק לא מלחמת לבנון השלישית" הוא מסר בכיוון הנכון מבחינת הפוטנציאל האלקטוראלי שלה. בעוד בכירי העבודה די הסתבכו בתגובותיהם על האירועים בצפון והתקשו למצוא מסר שגם לא ייראה תבוסתן וגם לא ישבח מדי את ראש הממשלה מרץ באה עם מסר פשוט וקליט אצל הפריפריה התומכת שלה. כך גם הקמפיין שלה: "השבוע הוא כבר התנהג כמו ביבי, מחר הוא גם ישב עם ביבי" יוצר בידול ברור בין מרץ שהיא שמאל לבין העבודה או המחנה הציוני שהם מרכז. זהו קמפיין שעשוי גם לדחוף את המחנה הציוני ימינה ולסייע במעבר קולות מימין לשמאל.

אם תהיה רגיעה ביטחונית כלשהי (הלוואי) אזי הנושא המדיני לא ירד מסדר היום. גם בגלל נסיעת נתניהו לקונגרס, גם בשל נושא הפנייה לבית הדין בהאג וגם בשל פעילויות אחרות במישור המדיני. במישור זה יש למחנה הציוני כלים להתמודד אם רק ישכיל שלא להתמקד רק בענייני כלכלה וחברה ויזכור שרבים מתומכיו אינם כאלו הרוצים "לזלול עשירים" לארוחת בקר אלא דווקא כאלו שאותם רודפים או לפחות רוצים להיות כמוהם (עשירים).

כרגיל בלי היסטורית סקרים אי-אפשר לסיים- סקר של מנו גבע בערוץ 1 ב-7 בדצמבר 2013 (46 ימים לפני הבחירות- דומה להיום) הציג את התחזית הבאה:

הליכוד ביתנו 36 מנדטים (בפועל 31), העבודה 19 (15), התנועה 12 (6), יש עתיד 7 (19), מרץ 4 (6) ועוד. היו גם דיוקים שנבלעים נוכח התחזית הכול כך שגוייה מול תוצאות האמת.