קולנוע ישראלי הוא ערך לאומי

מכובדיי,

פוליטיקה ואמנות, לא תמיד משתפות פעולה. פעמים רבות הן מתחרות ביניהן על תשומת הלב הציבורית, על עיצוב דעת הקהל, על היפה ועל הצודק, על הכוח וההגמוניה.

אפלטון (כתלמידו של סוקרטס) חשב שהאמנים והמשוררים, מסכנים את יציבות המשטר. כי בעוד ששחקן התיאטרון עסוק בדימויים, בחיקוי המציאות, בשקר, המשטר הנכון, חותר לגילוי האמת האחת והצדק. לכן, טען אפלטון, שאסור לתת מקום לאמנות, ובוודאי שאסור לתמוך בה, כלכלית ומוסרית. כמי שאוהב מאוד קולנוע, אני שמח שעמדתו של אפלטון, לא התקבלה.

עם שוך המאבקים, האמנים והפוליטיקאים, מוצאים עצמם לרוב, זה לצד זה. מנסים להשפיע, לתרום, לשלב ידיים, לקדם את החברה. בעולם שלנו, שאין בו אמת אחת ומושג של אחד של צדק, מובן לנו, כי האמנות היא פוליטית, וכי הפוליטיקה, גם היא, סוג של אמנות. האמנות איננה נקטר לאלים, אל לה להתבודד במחוזות הרוח, אלא, היא בבואה של נפש החברה.

מנהיגי ציבור רבים, העריכו את האמנות והכירו בכוחה לשנות מציאות, לסחוף ולטלטל. הם השתאו מול יכולתה, לתת פה ומעוף, לחיי היום-יום, להציב מראה אל מול פני החברה.

הרצל וז'בוטינסקי, היו סופרים ומחזאים, שניצלו את היכולת הספרותית והרטורית שלהם, להעלאת נושאים חיוניים על סדר היום, של האנושות ושל העם היהודי. הם בוודאי לא ראו סתירה, בין פוליטיקה לבין אמנות. האמנות שלהם, ידעה להיות מתוחכמת מספיק, לתת ביטוי לרוחם העצמאית והחופשית.

מכובדיי, אינני יודע אם אמנות הקולנוע, היא "אם האמנויות", אך בעידן המודרני, היא בוודאי אחת החשובות שבהן. לפני למעלה מעשור, עמדנו זה עם זה, מחוקקים, אמנים, ואוהבי קולנוע, ובשיתוף פעולה נדיר, קידמנו וחוקקנו את "חוק הקולנוע" ההיסטורי. תהינו אז ביחד, כיצד יוכלו המחוקקים לתמוך באמנות, אך במקביל להעניק לה את החופש ההכרחי ליצירתה.

הבנו אז שללא תמיכה ציבורית, הקולנוע הישראלי לא יוכל לפרוש את כנפיו, ולהשמיע את קולה הייחודי של החברה בישראל. הבנו אז, שעלינו להתייחס לקולנוע כערך לאומי, כאמנות ולא כתעשיה.

עמדתי כתף אל כתף עם יונה יהב ויוסי שריד, והעברנו את החוק המעניק הקצבה מסודרת לקולנוע ישראלי. "חוק הקולנוע" משקף הסכמה רחבה על תפקידו המיוחד של הקולנוע בעידן המודרני; הוא המכיר בתרומתו הייחודית של הקולנוע להיסטוריה ולעשייה התרבותית בישראל. לא מעט מאבקים ליוו את קבלתו. לא רק טרם היוולדו, אלא גם לאחר מכן.

אני חושב ש"חוק הקולנוע" הוא דוגמה טובה לשיתוף פעולה פורה ולתמיכה, ללא פטרונות. עם כניסתו לספר החוקים, אמרנו ליוצרים: "אנחנו עשינו את שלנו, עכשיו תורכם לעשות את שלכם".

"חוק הקולנוע" הוכיח את עצמו מעל ומעבר. בעידן שבו שורדים בעיקר סרטים מסחריים, עם תקציבי ענק, היה קשה להשמיע את הקול הישראלי-הייחודי.

התמיכה הציבורית הממלכתית, והתעקשותם של חברי כנסת (מהקואליציה והאופוזיציה), להבטיח תמיכה כספית עקבית לקולנוע הישראלי, הניבה תשואה תרבותית מופלאה.

כיום יש דור של יוצרים צעירים, המסריטים את הסיפור הישראלי מזוויות שונות, ומציגים אותו ברחבי העולם. די אם נזכיר את "כנפיים שבורות", את ה"בופור", "אושפיזין", "הערת שוליים" ו"סוף העולם שמאלה", כולם סרטים שיצאו לאקרנים בעשור האחרון, מאז מהפכת "חוק הקולנוע".

רבותיי, אין ספק שעדיין מוטלת עלינו חובת העמידה על המשמר. לפני כשנתיים, "חוק הקולנוע" היה נתון למאבק בין קואליציה לאופוזיציה.

לעיתים, כאשר האמנות הופכת מאוד פוליטית, הפוליטיקאים מנסים להתערב באמנות. אך לצד הוויכוחים והדיונים הסוערים, אין מרגש ומהנה יותר, מאשר לצפות בקולנוע ישראלי, חי, בועט ויצירתי.

המשיכו ליצור, המשיכו לספר את הסיפור הישראלי, המורכב כל כך והמרתק כל כך. תודה לכולכם.