כבוד הנשיא הנבחר, ראובן רובי ריבלין, הגברת נחמה ריבלין, משפחת ריבלין היקרה, יושב-ראש הכנסת, יולי אדלשטיין, מכובדי ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, והגברת נתניהו, נשיא בית המשפט העליון,
אשר גרוניס, שרים, חברי הכנסת בהווה ובעבר, ראש האופוזיציה, יצחק הרצוג, ראשי הרשויות מכל הארץ ובמיוחד מהדרום, ראשי הנציגויות הדיפלומטיות, מכובדי, באתי להודות לכם על הזכות שהענקתם לי לשרת את המדינה ואת אזרחיה במשך שבע שנים. אין זכות גדולה מזו - תודה לכם.
ישראל, הארץ הקטנה, הייתה למדינה גדולה. איני מכיר מדינה על מפת העולם, או על דפי ההיסטוריה, שכה הפליאה לעשות - לקבץ בניה, להפריח שממה, לקום מחורבן, לשרוד שואה נוראה, להדוף שבע מלחמות, להחיות לשון, לכבד מורשת, לאמץ חדשנות. עם זאת, לבנות מדינה הבונה את עצמה; מדינה הנושאת ערכים ומתנהלת באורח דמוקרטי; מדינה ללא אוצרות טבע שהפיקה מעצמה אוצרות אדם, הון אנושי העולה ביבוליו על מעיינות הנפט ומכרות הזהב; מדינה שקמה מגרעון עמוק בהיסטוריה והייתה למדינה מצטיינת גם בעולם המדעי החדש; מדינה כבדת ראש במבחניה הכבדים; מדינה היודעת שיר, קוראת ספר, שוחרת שלום בכל ימות השנה.
אני נפרד מתפקידי מבלי להיפרד מאמונתי. אשרת את המדינה כנושא אמונה עמוקה שישראל תהא מדינת מופת. אנו עם שהתנסה בייסורים אין קץ ואנו עם שהגיע לשיאי אנוש נשגבים מאין כמוהם. עשינו מאמצים כבירים ושילמנו מחירים כבדים. לא נשכח את אחיותינו ואחינו שנספו בשואה הנוראה. נזכור את הנופלים בקרב שהביאו חיים חדשים לעם שזה עתה נגאל מחדש. זו זכות גדולה להיות אזרח בין אזרחים שידעו עמל וחרדה, שעשו מאמץ עליון ונשאו תקווה נחושה עד שנראו לראשונה טללי השחרית של מדינת ישראל. שבנו, בנינו, לחמנו, התפללנו, עד שהיא החלה להראות קווי מתאר שהפליאו גם את עצמנו, קווי מתאר שהיו לפלא גם מחוצה לנו.
אנו עם עתיק שעם הזמן נהיה עתיק יותר. אנו עם בראשיתי שבראשיתו כל פעם אנחנו מחדשים. ישראל נולדה כתקדים ויצרה תקדימים. גם בהיותנו המעט בעמים, נשאנו אמונה שהיא גדולה בין העמים. הראשון למרוד בדעות קדומות היה משה רבינו - הוא מרד בפרעה, הוא ניתץ אלילים, הוא ניפץ אשליות, הוא יצא למדבר כדי להגיע לארץ יעודה, הוא עלה להר וירד ממנו עם לוחות הברית, עם עשרת הדברות, שהפכו לערכי היסוד של עמנו ואומצו על-ידי הציביליזציה המערבית כמעט כולה.
אנו ממשיכים ונמשיך במורשת הגדולה הזו כי עדיין ישנם אלילים לנתץ, עבדים לשחרר, חיים להציל וצדק לקיים. עדיין ישנו עולם לתקן. אבל אנחנו, אם נישאר המעט בעמים, גם אם נשמש מטרה לאנשי זדון, לא נסטה מהמורשת המסורתית שלנו. מבחנים אינם מוזמנים, הם מתרחשים מאליהם, כך גם מתרחש עכשיו המבחן הקשה הנוכחי. לא שיערתי שבימים האחרונים לכהונתי אלך, כפי שנהגתי ללכת בעבר, לנחם משפחות שכולות. דמעה בעינם ואמונה בלבם. לא תיארתי לעצמי שגם הפעם, לאחר שספגנו טילים שנועדו לפגוע בחיי אזרחים דורשי טוב.
לאחר שחשפנו מנהרות רצח מוסתרות שנועדו לחדור ללב ישובים אזרחיים ולהמטיר אש על אימהות וילדים, נצטרך שוב להתריע באוזני העולם על סכנת הטירוף הטרוריסטי. הטרור מנסה לשפוך את דמנו, בפועל, הוא גורם לכך שישנם נהרות דם הזורמים מכיכרות ארצו. מעולם לא פורר מיעוט קטן כזה את רקמת חיי עמים שלמים ושלח באכזריות תינוקות לשמש מגן לפשעיו. חמאס שוב הכניס מאות אלפי אזרחים בעזה לשדה אש, למוות. הטרוריסטים הפכו את עזה - שהיא בת יותר מ-3,000 שנה - לטרגדיה מעשה אדם עכשיו.
לימים, פינינו אותה מרצוננו מנוכחות ישראלית ואף סייענו לה להשתקם. לרוע המזל, לרוע מזלה, השתלטו עליה קנאים טרוריסטים שנטלו את האמצעים שנועדו לשיקומה והשקיעו אותם במנגנוני טרור ורצח. אין ישראל אויבת של תושבי עזה. נהפוך הוא - ישראל בנתה את מעבר ארז כדי לפתוח שער לפיתוחה. מעולם לא פתחנו באש על עזה, השבנו אש רק כאשר האש נפתחה עלינו. השתלטנו על המחבלים כדי להבטיח את שלום אזרחינו.
הם התאכזרו לבני עמם בגוזלם את מזונם של תינוקות כדי לפרנס טרור מדיני מטורף משלהם; הם זרעו מוות וקצרו מוות; הם כפו על ילדיהם לשמש כמגיני אש ושלחו אותם להישרף באש הזאת. אני חוזר ואומר, ערבים אינם אויבים בעינינו, מדיניות הרצח היא האויב, היא גם הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם והעולם הערבי. חמאס יורה ואינו מסוגל להשיב על שתי שאלות פשוטות: מה הסיבה ליריות? הרי עזה אינה תחת כיבוש, היא פתוחה כשאינה יורה, ומה ברצונם להשיג ביריות כאשר למדו שאפשר להשיג דברים בלי אש ולהפסיד דברים כשפותחים באש?
חברי הכנסת, זה 68 שנים שטרור מביא נזק, הוא לא ניצח באף מערכה, הוא הביא רק שכול לאזרחים והרס לרצועה, אין לו תשובות ואינו מפיק לקחים. ישראל תגבר על הטרור כי היא שוחרת שלום והיא צודקת בהגנתה, ישראל תנצח בזכות צבא הגנה לישראל, בזכות מפקדיו המצוינים וחייליו המסורים. אין כצה"ל בצבאות - כוחו רב, כליו משוכללים, ערכיו מפורשים. המדינה גאה בצבא שלה, העם אוהב אותו והארץ סומכת עליו.
בבואי לנחם בימים אלה משפחות ששכלו זה עתה את היקר מכל, אני חש בצער שאין לו ניחם, אני גם לומד מחדש על שיעור קומתם של הנופלים. האש קטלה את חייהם וחשפה את גדולתם, האש האירה את עומק אישיותם לצד אומץ לבם. איש לא היה צריך היה להסביר להם דבר, הם ידעו את הדברים לאשורם מכוח עצמם, הם נעו לקרב בטרם הגיעה הקריאה לחזית, הם התנדבו למסוכנות שבמשימות ולחמו כאריות. הם מהירים אבל לא פזיזים, נושאי מורשת אבות ועוז נעורים, לבם נשא אהבה למשפחה, למדינה, לעם. ההורים חינכו, הבנים עלו על הציפיות שהם תלו בהם.
ביקרתי ביישובים מופגזים, יישובים שהקימו חברה נפלאה וחרשו שדות חדשים, פגשתי בה מייסדים עטורי שיבה ומסביבם עצי הפרי שהם נטעו, ובילדים שוחרי חופש נושאי ידידות. כולם מודעים לסכנה אבל משוכנעים ביכולתנו לגבור עליה. חברי הכנסת, תרשו לי לומר מעל הבמה המכובדת הזו, אין כמוהם.
אוסיף ואומר שחוזקה של ישראל טמון באחדותה, אחדות נשגבת של עם לוחם ובונה, עם של אזרחים טובים שבצעירותם הם מתגייסים ובבגרותם מתנדבים למילואים. ישראל היא בבחינת עם לבדו ישכון, אבל יש לנו ידידים באמריקה, באירופה, באסיה, באוסטרליה ובאפריקה, ואני אסיר תודה להם. קשה להבין - לעומת זה - כיצד יוצאים מחוצות עולם ומכיכרות תבל מפגינים התומכים בטרוריסטים ומגנים את המגנים, מפגינים נושאים שלטים מבלי שתהיה להם תשובה לטרור, הם מעודדים אלימות חסרת שחר.
מתמיהה היא גם העובדה שהמועצה הנושאת את השם המחייב כל כך "מועצה לזכויות אדם" החליטה להקים ועדת חקירה שתבדוק מי צודק - האם הרוצחים או אלה שמסרבים להירצח. הזכות להישאר בחיים היא הזכות הראשונה בזכויות האדם, כי מה הטעם בזכויות אחרות אם זו אינה קיימת? הטרוריסטים מנסים לסכן את חופש התנועה האווירית, אין להיכנע להם. הממשלות צריכות לשתק את הטרור ולא לשתק את התעופה. במדינות חוק השמים צריכים להיות פתוחים והיורים צריכים להיות עצורים, ובלית דין אין דיין.
חברי הכנסת, אין מקום לספק בניצחוננו. אנו מודעים גם שאין די בניצחון צבאי גרידא, כי אין ביטחון קבע ללא שלום קבע. אין שלום אמיתי ללא ביטחון אמיתי, אין מוקדם ומאוחר בתורה. בחיפושינו אחרי השלום אין לזנוח את השיקול הביטחוני, ובמאמצינו להבטיח ביטחון אין להחסיר את השיקול המדיני. עם היודע לנצח במלחמות - ידע גם להביא שלום לבניו, וגם כאשר השלום נראה כמתחמק מידינו, ידינו אמונות דיין כדי להשיגו. ראינו זאת בעבר.
אני זוכר שהיו מומחים שאמרו שמצרים לא תחתום לעולם שלום אתנו; שירדן לא תחתום שלום עם ישראל לפני שסוריה תעשה זאת; שבקרב הפלשתינים לעולם לא תקום תנועה השוללת טרור ושוחרת שלום; שלעולם לא יקומו מנהיגים ערבים שיכריזו בשפתם ולא באנגלית, בארץ ערבית ולא בארץ אירופית, שהם בעד שלום ונגד טרור, שהם מגנים חטיפות ומוכנים לחילופי שטחים, שהם בעד שתי מדינות כאשר אחת מהן היא במפורש מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית באופייה ובמניינה. לא היה מומחה שחזה שיבוא יום בליגה הערבית, שחרתה על דגלה את שלושת הלווים של חרטום, תפרסם הצעה המבטלת את כל השלושה ובמקומם תפרסם תוכנית משלה האמורה להציע דרך לשלום, לא רק בין ישראל לפלשתינים אלא בין ישראל ומדינות ערב. גם אם אין לקבל את ההצעה הזו כפי שהיא ובמלואה בבחינת זה ראה וקדש, אין גם להתעלם ממגמת פניה.
"כל המומחים הם מומחים למה שהיה, אין מומחה למה שיהיה", אמר דוד בן-גוריון. אכן, לעתיד דרושים מאמינים ולאו-דווקא מומחים, עתיד יוצרים, לא יורשים ולא מנבאים. על-מנת להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ישראל אמצה את הפתרון המושתת על שתי מדינות לשני עמים, מדינה יהודית - ישראל, מדינה ערבית לפלשתינים, פתרון זה מקובל גם על רוב עמי העולם וגם על הרוב בעולם הערבי.
חברי הכנסת, באתי לומר לכם שלום כאזרח, כאדם שחלומו לא פג, כאדם שלמד מניסיון חייו שגודלה של המציאות בישראל עולה על החלום שיצר אותה בטרם קמה. אני נפרד מתפקידי כנשיא, אבל לא מחובותי כאזרח. הייתי נשיא אוהב עמו ומעתה אני אזרח מאוהב בעמו. לא אוותר על זכותי לשרת את העם ואת המדינה, אפעל באמונה עמוקה להמשיך ולתרום לבנייתה - לבנות ישראל שתדע ביטחון ותדע שלום; ישראל שתקיים צדק חברתי ותישא את עיניה להגשמת חזון נביאיה; שישראל תוסיף להיות יהודית במורשתה ודמוקרטית באורחותיה; שיתקיים בה
חופש הביטוי וחופש המחקר; שתוסיף להצטיין ברמתה המדעית בקנה מידה עולמי. מדינה ערכית, מדינה שתקיים הלכה למעשה שוויון לכל אזרחיה: יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים וצ'רקסים.
כך התחייבנו במגילת העצמאות, כך רשמנו בספר החוקים, כך נבצע בהוראות השלטון.
חזונו החברתי של הנביא עמוס כחזונו המדיני של ישעיהו הם מורי דרכנו. הם ציוו שצדק חברתי ושלום עולמי ידריכו את מעשינו.
ישראל נולדה על ברכי ערכיה והיא צומחת על זרועות המדע החדש. אין סתירה ביניהם ואסור שתהיה סתירה ביניהם.
בביקוריי בפינותיה המגוונות והייחודיות של ישראל נכנסתי לכל מקום מסקרנות חוקרת ויצאתי משם בלב מלא גאווה. גיליתי בכל מקום ובכל פעם מחדש אנשים חרוצים, כישרונות שופעים, ילדים מקסימים והפתעות טובות שאין להן שיעור.
על כן, בהיפרדי מתפקידי הרשמי אשאר אזרח נושא תקווה, תקווה לעתיד טוב יותר, תקווה לשלום מלא, תקווה שהחלום של ימינו ייצור מציאות של מופת.
כאשר אני חוזר ופוגש את יופייה ועוצמתה של ישראל אני מוצא את עצמי לעיתים מוחה דמעה. נרגש, אולי מעט יותר ממרבית חברי הצעירים משום שבכל שנותיי ראיתי את מלוא הדרך המדהימה והפלאית שעשתה ישראל.
לצדו של בן-גוריון ראיתיה נאבקת על חייה עם משאבים דלים וסכנות אין קץ, ואילו היום אני רואה אותה חזקה, בוטחת, פורחת, משגשגת בכל תחום, וגם נאבקת באויביה. אני רואה את ארצי מבטיחה עתיד מלהיב לבניה ולבנותיה.
ידידי הטוב ראובן ריבלין, נשיאה הנבחר של ישראל, הידד לך. לפי המסורת ראובן ושמעון אחים הם. הפעם הסדר הוא הפוך, אבל נשאר אחים.
אני מאחל לך שתשרת את העם כדרכך הטובה והנאמנה והירושלמית, כליבך הטוב, כפניך המאירות. יש בך מה שמצופה מנשיא.
אני בטוח שתצליח בדרכך ותחזק את עתידה של מדינת ישראל.
חברי הכנסת, טיבם של החיים הפרלמנטריים להיות פולמוס מתמשך. זו הדמוקרטיה וטוב שכך. אם יותר לי, ובמיוחד בימים אלה, אנו נידרש לאחדות בימים לא קלים בהם עיני העם נשואות אל מנהיגיו, אליכם. אנא אל תרפו מן הוויכוח. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה, וכך צריך. אך נהלו את הפולמוס מתוך כבוד הדדי, מתוך תחושה של שותפות גורל, מתוך מתן כבוד גדול לציבור הישראלי שאין כמוהו בעולם הראוי ליחס כזה מנבחריו.
אני אוהב את כולכם. אני מודה למשפחתי, אני מודה לכם מעומק ליבי. תודה מקרב לב.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
