תהליך מדיני יחסל הטרור?

מאמר המערכת של הארץ בתאריך 10 ביוני נחתם באלו המילים:
‏ ‏"מדהים הדבר כיצד ממשלת ישראל אינה מפיקה את הלקח ומפנימה את מה שהיה צריך להיות ‏ברור מזמן: הטרור יימשך כל עוד אין אופק של תקווה לעם הפלשתיני. שום צעדים צבאיים לא ‏ימגרו אותו ושום הצהרות רברבניות לא ישימו לו קץ. הדרך היחידה להתמודד עם הטרור היא ‏באמצעות שחרור העם הפלשתיני מהכיבוש. עד אז הוא ימשיך להתנגד בכוח, כמו מרבית העמים ‏בהיסטוריה".‏

או במילים אחרות: אם רק ניתן אופק של תקווה לפלשתינים, יופסק הטרור. ואני שואלת, אופק ‏של תקווה, כמו בהסכמי אוסלו ב 1993, שהיוו את יריית הפתיחה לגל רצחני שכמותו לא היה אז, ‏של טרור? או שמא, כשהארץ מדבר על אופק של תקווה, הוא מדבר על גל הטרור שאירע לאחר ‏שערפאת סירב להצעת אהוד ברק בקמפ דיוויד בשנת 2000? או שמא, גל הטרור שהחל מייד לאחר ‏היציאה מרצועת עזה? כיצד הארץ מגיע למסקנה כי פתיחת תהליך מדיני תשים קץ לטרור, ‏כאשר ההיסטוריה הקרובה מספרת סיפור הפוך? ‏

מאמר המערכת מצטט אמרות של שרים וחברי כנסת בקשר ל"יד הקשה" שיש לנקוט אל מול ‏הטרור (של אביגדור ליברמן, של ישראל כ"ץ, נפתלי בנט, מירי רגב), וקובע ש"זה לא הפתרון ‏לטרור". רגע, ומה עם מבצע חומת מגן בשנת 2002, שהביא למיתון הטרור לאחר גל חסר תקדים ‏של שפיכות דמים?
‏
הגם שאין ספק שהפלשתינים זכאים למדינה משלהם, והגם שאין שמץ של ספק כי שתי מדינות ‏לשני עמים הוא הפתרון הראוי ביותר, אני מתקשה להבין את דרך הסקת המסקנות של הארץ, ‏אשר עומדת בסתירה לאירועים מעשרים השנים האחרונות, ואשר כמו נרתמת לאידיאולוגיה של ‏העיתון. היש צורך להזכיר כי טרור היה שם, עוד לפני הכיבוש? עוד לפני הקמת מדינת ישראל? ‏האם להסתה ברשות הפלשינית אין שום תפקיד בטרור הזה? מדהים כיצד עיתון לאנשים חושבים ‏טומן את מוחו החושב באדמה, כשמדובר בפעולה שאמורה להיות כה פשוטה ל"אנשים חשובים": ‏בדיקת עובדות והסקת מסקנות. ‏