יוסי ורטר מ
הארץ מקדיש את טורו השבועי לסאגת ביבי והתקשורת. טענתו המרכזית של ורטר, היא שלדידו של ביבי (
בנימין נתניהו) התקשורת היא האיום האירני החדש, והאיום האירני זה הכי 2015, ומערכת הבחירות הבאה של ביבי תתמקד בעיקר באיום התקשורתי. או כמו שכותב ורטר:
"את ממשלתו הקודמת פירק נתניהו בעילה של "חוסר משילות", אבל הסיבה המרכזית הייתה האיום שריחף מעל ביטאונו הפרטי
ישראל היום. מה שקרה בעבר, יכול לחזור על עצמו. מה גם שהפעם נתניהו מרחיב בהרבה את גבולות הגזרה. זו אינה רק ההגנה הפרטנית על שופרו המצטיין שניצל מחובת תשלום זניח וסמלי על גיליונותיו, שהייתה עלולה להביא, כפי שנתניהו עצמו מעיד ביושר, לסגירתו — אלא מאבק גורף, חסר גבולות ולרוחב החזית בכל מה שמריח מעיתונות חופשית שאינה שרה את שיר המעלות של המנהיג הדגול".
ההתנגחות של ביבי בתקשורת, טוען ורטר, מיותרת, שהרי ממילא ערוצי השידור מוחלשים כלכלית, ופתיחת השוק ל"תחרות" תחליש אותם עוד יותר. גם האופוזיציה במצב ריסוקי מתקדם, אחרי שבוז'י (
יצחק הרצוג) ניסה לשווא להיכנס לקואליציה, ובתוך כך הבאיש את ריח עצמו בתוך המפלגה. האופוזיציה היחידה שיש לביבי, גורס ורטר, היא בתוך הקואליציה, מכיוון ימין: הבית היהודי.
ורטר מתאר בדרמטיות את חלופת המסרונים הפתטית, ברשתות החברתיות, בין אנשי הבית היהודי,
נפתלי בנט ו
איילת שקד מחד-גיסא, לבין אנשי הליכוד, מאידך. היות שביבי, כך לפי ורטר, אינו יכול לסלק את
הבית היהודי מן הממשלה כי אז יישאר בתת מינון של ויטמין קואליציוני הנחוץ להישרדות הממשלה, הוא מסתפק בהתנגחויות פתטיות וילדותיות ברשתות החברתיות.
ורטר מתאר את שפל המדרגה שאליו הדרדר הליכוד, כשהוא מתאר את פניו של
בני בגין שהתכרכמו למחשבה על הרכש הטרי של הליכוד: הצל (יואב אליאסי). הוא כותב:
"מצלמות ערוץ הכנסת התמקדו מדי פעם בפניו המהורהרים והעגמומיים של בני בגין, שריד אחרון לזרם הז'בוטינסקאי בסיעה נמוכת מצח, מבישה ומביישת, שנותני הטון בה הם טיפוסים מסוגם של
אורן חזן,
ירון מזוז, ו
דוד ביטן ו
נאוה בוקר".