אם להאמין לתיאוריות קונספירציה המתרוצצות ברשת, הפיגוע במרתון בבוסטון היה "מזימה ציונית", כשם שהפיצוץ אשתקד במועדון לילה באורלנדו היה חלק ממזימה ממשלתית להגביל את הזכות לשאת נשק. ואלו כמובן רק שתי דוגמאות מתוך אין-ספור סיפורים מופרעים שעוברים בחופשיות באינטרנט בכלל וברשתות החברתיות בפרט.
תיאוריות קונספירציה היו מאז ומתמיד, אבל הפלטפורמות העכשוויות מאפשרות להפיץ אותן במהירות הבזק למספר בלתי מוגבל של מאזינים. כיצד בעצם הופך סיפור ויראלי לכזה שרבים מאמינים בו? – שואלת רבקה היילוויל במאמר בפורבס. את התשובה היא ביקשה לקבל מפיה של פרופ' קייט סטארבירד מאוניברסיטת וושינגטון, החוקרת בדיוק את הנושא הזה. היא מצאה, שיש מערכת מורכבת של קבוצות, יחידים ודומיינים שמולידים, מתזמרים ומפיצים תיאוריות קונספירציה החותרות תחת אמונם של הגולשים במידע הרשמי והמוסמך הנמסר להם.
בשל הירידה המתמשכת באמון שניתן בארגוני החדשות המסורתיים, עולה חשיבותו של האינטרנט כמקור לידיעות ועובדות חלופיות, וכך הוא יכול לשמש גם להפצת דיסאינפורמציה. תיאוריות קונספירציה נולדות מכך שיותר ויותר אנשים אינם מאמינים לממשלה ולמדיה, וכך הם מהווים קרקע פוריה למי שרוצה לטעון ש"הדברים לא התרחשו כפי שמספרים לכם שהם התרחשו". וככל שמשתמשי טוויטר יותר רחוקים פיזית ממקום האירוע, כך יותר קל להם להאמין לטענות הללו.
התפשטות תיאוריות הקונספירציה מתחילה להשפיע גם על נבחרי ציבור, מזהירה היילוויל. קחו לדוגמה את מה שכונה "פיצהגייט": עלילה בזויה ולפיה חברים במפלגה הדמוקרטית ומסעדות שונות קשורים להתעללות מינית בילדים. מקורו של הסיפור היה בחשבון טוויטר גזעני והוא קיבל תמיכה ממגיש הרדיו הימני-קיצוני אלכס ג'ונס. ומה שעוד יותר חמור: אדם שירה במסעדה בצפון קרולינה טען שעשה זאת בשל אותו סיפור. גם אחרי שהוברר שהכל עורבא פרח, המשיך
מייקל פלין ג'וניור – בנו של היועץ לשעבר לביטחון לאומי וחבר בצוות המעבר של
דונלד טראמפ – לקדם את המיתוס בטוויטר שלו. "רעיונות כאלו תופסים עוצמה וזה מפחיד", אומרת סטראבירד.
שיהיה ברור: תיאוריות הקונספירציה אינן רק מנת חלקו של הימין הקיצוני. למעשה, מצאה סטראבירד, אי-אפשר לחלק אותן לימין-שמאל בדרך המקובלת. יותר נכון יהיה לומר שהן שייכות לגל האנטי-גלובליסטי, החוצה קווים מפלגתיים, ושבא לידי ביטוי גם בנטיות נגד השחיתות, נגד האיחור האירופי ונגד ממשלת ארה"ב. אבל זה לא הכל: "חלק ניכר מהתכנים האנטי-גלובליים הוא גם אנטישמי, תוך הסתמכות על המיתוסים עתיקי היומין בדבר היהודים רבי-העוצמה השולטים על המתרחש העולם.
מחקרה של סטארבירד מחלק את רשתות הקונספירציה לשש קבוצות: ארה"ב ימין, ארה"ב שמאל, אנטי-גלובליזם בינלאומי, לאומנים לבנים ו/או אנטישמים, תעמולה רוסית והגנה מוסלמית. באנטי-גלובליזם הבינלאומי, למשל, נכללים מי שתומכים בפעולות הרוסיות בסוריה ומגנים על התערבותה של מוסקבה בבחירות בארה"ב. נושאים פרו-רוסיים נפוצים גם באתרי ארה"ב ימין, אם כי בפחות קולניות מאשר באתרי האנטי-גלובליזם.
"אנשים נכנסים לאתרים שונים מתוך מחשבה שהם מקבלים מידע שונה, אבל למעשה מדובר באותו מידע שמוצג באתרים שונים", מצאה סטארבירד. הם עשויים להאמין למידע מתוך הנחה שהוא מאומת בידי מספר מקורות, בעוד שבפועל זהו אותו סיפור שנמסר דרך מתווכים שונים המצטטים זה את זה. דרך אחרת להפיץ ולמעשה לשכפל את המידע היא באמצעות קבוצות של מצייצים, המופעלות בידי מחשבים ולא בידי בני אדם – וכך אותו מידע מגיע ליותר משתמשים, ושוב נדמה שהוא מאומת בידי מקורות נפרדים.
רשתות הקונספירציה מפיצות את העובדות האלטרנטיביות בדרכים נוספות. הן יודעות מי כבר האמין לתיאוריות קודמות ומכוונות אליהם את התיאוריות החדשות. הסיפורים הללו, גם אם פרטיהם משתנים, מבוססים לעיתים קרובות על אותם נושאים. מחקר אחר הראה, כי מי שמוכן להאמין לתיאוריות קונספירציה – מוכן להאמין להן גם כאשר הן סותרות במישרין זו את זו. בנוסף לכך, דומיינים פופולריים של מדיה חילופית מעודדים את הגולשים להיות ספקנים כלפי המדיה הממוסדת, תוך שהם מנהלים דיון על פייק ניוז – ומגיעים למסקנה שעל הגולשים לבחון בעצמם את החדשות באמצעות בדיקה באתרים מרובים.
אז מה ניתן לעשות כדי להיאבק בתיאוריות הללו? "אין לי פתרונות כרגע", משיבה סטארבירד. "הרבה יותר קל לשבש את המערכת וליצור חוסר אמון". היא סבורה, שנכון לעכשיו הדבר החשוב ביותר הוא שצרכני החדשות יבינו שיש בעיה, ושהם נתונים בלא פחות מאשר מלחמת מידע. "לפני שלוש שנים חשבנו שזו בעיה שולית מכדי לחקור אותה ושזה מתחת לכבודנו להתעסק בתיאוריות הללו. זו הייתה טעות רצינית. אני מקווה שכעת לא מאוחר מדי".
