שתי סערות פקדו את העולם הערבי בעשור האחרון: "האביב הערבי" של 2011, בכל מקום (פרט לתוניסיה) הסתיים בתוהו ובוהו או במלחמת אזרחים; וצניחת מחירי הנפט מאז 2014 המאיימת על יסודותיהם של כמה מן המשטרים באיזור. על פני השטח נראה שמדינות ערביות רבות עברו אותן בשלום, אבל בעיות נוספות ניצבות בדרך ויציבותו של האזור כולו מתערערת – מזהיר מרוואן מועאשר, לשעבר שר החוץ וסגן ראש הממשלה של ירדן וכיום בתחום האקדמי, במאמר ב-Foreign Affairs.

במשך למעלה ממחצית המאה השתמשו ממשלות במזרח התיכון בהכנסותיהן מהנפט כדי לממן שיטת של פטרונות כלכלית שהבטיחה משרות, חינוך ובריאות בתמורה לצייתנות פוליטית. בחלק מהן (כגון סעודיה ואיחוד האמירויות) הרווחים באו במישרין מייצוא נפט; באחרות (כמו מצרים וירדן) הם התבטאו במשכורות ששלחו הביתה עובדים שיצאו ליצרניות הנפט. אבל הצניחה במחירים אל מול הגידול במספר התושבים, גרמה לערעור יסודות השיטה.

צמצום התוכניות הממשלתיות עלול לסכן את עצם קיומם של המשטרים, והדרך היחידה שלהם להתמודד עם המצב היא לנהל מו"מ עם התושבים על יצירת אמנה חברתית חדשה – סבור מועאשר. הממשלות חייבות לבנות מודל כלכלי שיתבסס על היכולת האמיתית ואשר יישען על המגזר הפרטי. השינויים כה משמעותיים, עד שלא ניתן יהיה לבצע אותם בלא תמיכה ציבורית נרחבת – וזו תושג רק באמצעות שינויים פוליטיים דרמטיים לא פחות. אם ממשלות האזור לא יעשו זאת, הן ניצבות בפני סערה עזה עוד יותר מאשר קודמותיה.

אמנות שנכפו מלמעלה

האמנות החברתיות הקושרות את המשטרים הערביים עם נתיניהם תמיד נכפו מלמעלה, כאשר שליטים סמכותניים הבטיחו את הישרדותם באמצעים כספיים במקום דרך תהליך פוליטי. בתמורה לשירותים שהעניקו, ציפו הממשלות מן התושבים להותיר את השליטה בידי אליטות קטנות, אשר הלכו והתרחקו מן הציבור. ההכנסות מן הנפט אפשרו לשליטים להקיף את עצמם בחוגים פוליטיים, כלכליים וביורוקרטיים שנאמנותם הייתה מובטחת בקשרים של אינטרסים הדדיים. במקום ליצור משרות בהובלת המגזר הפרטי, הם יצרו משרות ממשלתיות, בין אם היו נחוצות ובין אם לאו.

האמנות הללו פעלו כל עוד האזרחים סברו שהם מקבלים שירותים ברמה סבירה בתמורה לצייתנותם. אבל בשנות ה-90 החלו להיעלם התנאים שאפשרו אותן. ככל שהממשלות גדלו, הן נזקקו לכך שמחירי הנפט יישארו גבוהים כדי לממן את הביורוקרטיה המתרחבת ואת צרכי האליטות. כאשר ממדי הביורוקרטיה היו כאלה שהנפט לא יכול היה לממן, היה צורך לוותר על משהו.

הממשלות לא יכלו להמשיך להעסיק כזה מספר של עובדים והאבטלה החלה לטפס. בתחילת המאה היא הגיעה לממוצע של 11% במזרח התיכון ובצפון אפריקה ול-30% בקרב הצעירים. האיכות של שירותי הבריאות והחינוך החלה לצנוח. אבל במקום להציע לתושבים שותפות במערכת הפוליטית, המשיכו הממשלות לדרוש מהם למלא חד-צדדית את חלקם באמנה. הן ניסו להציע רפורמות כלכליות בלי להתמודד עם השינויים הפוליטיים הצפויים, אבל בצורה הזאת לא היה סיכוי אפילו לכוונות הטובות של הפרטה, ליברליזציה בסחר והשתלבות בכלכלה העולמית – מסביר מועאשר.

השחיתות הרקיעה שחקים בשל העדרם של מנגנוני בקרה, והציבור הערבי החל לראות את הרפורמות הכלכליות כזהות להתעשרות נוספת של האליטות. הדירוג של כמה ממדינות ערב במדד השחיתות של ארגון "שקיפות בינלאומית" צנח: ירדן ירדה מהמקום ה-43 בשנת 2003 למקום ה-50 שבע שנים מאוחר יותר, מצרים ירדה מהמקום ה-70 ל-98, ותוניסיה – מהמקום ה-39 למקום ה-59.

קריסת האמנה החברתית בהחלט לא הייתה הגורם היחיד לאירועי האביב הערבי, אך היא בהחלט תרמה להם ולקריסת משטרים שהיו חלשים ממילא, כמו אלו של זאין בן-עלי בתוניסיה וחוסני מובארק במצרים. בלוב, סוריה ותימן – בהן המשטרים מעולם לא היו מעוניינים לבנות מוסדות יציבים – הובילו ההפגנות למלחמות אזרחים עקובות מדם.

חזרו להרגלים הישנים

הפתרון לטווח הקצר של המשטרים במדינות המפרץ היה לשפוך כסף. המלך עבדאללה הבטיח לסעודים חבילת סיוע של 130 מיליארד דולר, אשר כללה העלאות שכר וסיוע בדיור. בפברואר 2011 נתנה ממשלת כוויית לכל אזרח 3,560 דולר ותלושי מזון בחינם למשך שנה. בעומאן מימנה הממשלה עוד 30,000 משרות והגדילה ב-40% את מספר המלגות האקדמיות. מדינות המפרץ גם העניקו לירדן 5 מיליארד דולר שאפשרו לייצב את שלטונו של המלך עבדאללה.

מועאשר סבור, כי ההתקוממויות של 2011 היו צריכות ללמד את ממשלות ערב שלא יהיה די ברפורמות כלכליות אלא יידרשו גם צעדים בתחום המשילות. אבל ברגע בו הלחצים הפנימיים שככו, חזרו מיד המשטרים ששרדו להרגליהם הישנים. ואז באה הסערה השנייה: מחירי הנפט, שעמדו על 140 דולר לחבית ב-2008, צנחו ל-100 דולר ב-2014, ירדו הלאה ל-30 דולר ב-2016 והתייצבו כיום על 70 דולר.

סעודיה זקוקה למחיר של 87-85 דולר כדי לשמור על תקציב מאוזן ולממן את הסיוע שלה למדינות אחרות באיזור, והירידה אילצה אותה לשנות בצורה דרמטית את הרגלי ההוצאה שלה. כוויית ואיחוד האמירויות נאלצו לקצץ בתוכניות הסיוע האיזוריות שלהן. יצואניות הנפט לא יכלו להמשיך ולפעול כמדינות רווחה, ויבואניות הנפט לא יכלו להמשיך לסמוך על סיוע מן הראשונות למימון מערכת הפטרונות שלהן. סיום עידן הנפט היקר הביא לגל חדש של הפגנות. הדרישה לשינוי הסלימה השנה בסעודיה, ובירדן יצאו המפגינים לרחובות לראשונה מאז 2011. שתי המדינות מייצגות היטב את המתרחש ביצואניות וביבואניות.