כל נשיא צרפתי המבקש מבני ארצו לפרוש מאוחר יותר, מסכן את עצמו. כאשר ז'ק שיראק ניסה ב-1995, שביתות משתקות אילצו אותו לחזור בו; לאחר 18 חודשים הפילו הבוחרים את ממשלתו. עמנואל מקרון מנסה גם הוא להעלות את הגיל מ-62 ל-64 והאשפה נערמת ברחובות פריז. לכן, אנחת רווחה מסוימת נשמעה בשבוע שעבר (20.3.23), כאשר הממשלה שרדה הצבעת אי-אמון בעקבות החלטתו של מקרון לבצע את הרפורמה בצו נשיאותי. כעת נפתחה הדרך להפיכת הצו לחוק, מציין אקונומיסט.
מקרון עדיין איננו לחלוטין על קרקע בטוחה. החוק מצריך את אישורה של המועצה החוקתית, ועמו יודע היטב להפעיל את כוחו הכנופייתי אם כל השאר נכשל. בשנת 2006 אילצה מחאה נרחבת את ראש הממשלה דאז, דומיניק דה-וילן, לבטל חוקי עבודה חדשים לצעירים לאחר שנכנסו לתוקף. כעת שוב יוצאים המתנגדים לרחובות בניסיון להיפטר מרפורמה שלא הצליחו להפיל באסיפה הלאומית; אין לשלול את האפשרות של מחאה אלימה בנוסח "האפודים הזוהרים".
מקרון נראה נחוש שלא להיכנע למפגינים – ובצדק, טוען אקונומיסט. הרפורמה שלו אינה מושלמת אך חיונית. צרפת מוציאה 14% מהתמ"ג שלה על פנסיות ציבוריות, כמעט כפול מן הממוצע ב-OECD. הנטל גדל ככל שהאוכלוסייה מתבגרת. בצרפת מתגוררים 17 מיליון פנסיונרים, 4 מיליון דולר מאשר ב-2004. העלאת גיל הפרישה היא הדרך הבטוחה ביותר לסגור את הפער הפיננסי, כפי שהוכח במדינות אירופיות אחרות.
אולם, מקרון משלם מחיר פוליטי כבד. לאחר שלא הצליח לשכנע את הציבור והאיגודים המקצועיים, הוא בחר כאמור בצו נשיאותי במקום באישור פרלמנטרי. הנשיאים מאז שארל דה-גול השתמשו במכשיר זה למעלה מ-100 פעם, אך הוא נתפס כדרך לעקוף את רצון הציבור. סגנון שלטונו של מקרון מכעיס רבים, וצעד זה נתפס כהוכחה נוספת לחוסר רצונו להקשיב. זה מסוכן, כי מקרון מתכנן רפורמות נוספות, החל מאפס פליטות גזי חממה ועד לשיפור מערכת החינוך בפריפריה.
המחשבות כבר נודדות ל-2027 ולאפשרות שיהיה עליו למסור את מפתחות ארמון האליזה למישהו קיצוני כמו מארין לה-פן, אם לא יצליח לשפר את חייהם של הצרפתים. וגם הצלחה ברפורמות עלולה שלא להספיק: מנהיגות דמוקרטית מחייבת להשיג ולתחזק תמיכה. כעת יותר מאשר אי-פעם, מציע אקונומיסט, מקרון חייב לשפר את סגנונו ולהוכיח לצרפתים שהוא מכבד אותם ואת האסיפה הלאומית.
אל מול המלחמה באוקראינה, אירופה יוצאת נשכרת מכך שצרפת – הכלכלה השנייה בגודלה ביבשת והמעצמה הצבאית היחידה בה – היא חזקה ויציבה. משבר הפנסיות הוא תזכורת למקרון שלא תמיד מספיק להיות צודק. הלקח רחב יותר: הצרפתים שרוצים שהנשיא הבא יבוא מהמרכז הדמוקרטי ולא מהימין הקיצוני, אינם יכולים לשתוק. מקרון אינו האשם היחיד בבלגן; קבוצה של מחוקקים מהמרכז-ימין, שרבים מהם תומכים ברפורמה, נמנעו מלגבות אותו. השתיקה של מי שיודעים שהרפורמה נחוצה עלולה לעלות להם ביוקר.
