למרות מחאותיו התכופות והקולניות, אלון מאסק הוא כנראה השגריר הגרוע ביותר של חופש הביטוי בארה"ב – טוען בעל הטור דייוויד פרנץ' בניו-יורק טיימס, ומציע להציץ לטוויטר של הימים האחרונים. מאז הימים האחרונים של אוגוסט, האתר מאפשר צונאמי של התבטאויות אנטישמיות, שתחילתו כנראה בפגישה בין מנכ"ל הליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, לבין מנכ"לית X (בשמה החדש), לינדה יקארינו.
גרינבלט הסביר, שמטרת הפגישה הייתה "להתמודד עם השנאה" באתר. מה שקרה לאחר מכן היה מדהים. כמעט מיד הועלו כמה חשבונות אנטישמיים ידועים לשמצה תחת התיוג BanTheADL# ("החרימו את הליגה נגד השמצה"). מאסק עודד את הקמפיין על-ידי חיבוב לפוסט של פעיל ימני קיצוני שהשמיע קריאה דומה, ואז החל בקמפיין משלו נגד הארגון. בשורה של פוסטים, האשים מאסק את הליגה ברוב האחריות לאובדן ההכנסות של X מפרסום, כינה אותה "מחולל האנטישמיות הגדול ביותר" באתר, הציע משאל בין המשתמשים על סילוקה ממנו ואיים לתבוע אותה על לשון הרע.
שיהיה ברור, טוען פרנץ': לא מדובר בוויכוח לגיטימי, אלא בתירוץ בלבד להחצין את הרטוריקה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת. ומה הייתה תגובתו של מאסק? הכרזה שהוא "מתנגד לאנטישמיות מכל סוג" – למרות שדבריו-שלו הם אנטישמיות קלאסית – אבל "בעד חופש ביטוי".
הכתר העצמי הזה של מאסק אינו חדש, וכאשר רכש את טוויטר היה מקום לתקווה שהוא יתקן את הפגמים בהליך בקרת התוכן שלה כך שהיא באמת תפעל במובן הרחב של חופש הביטוי. לא זה מה שקרה. בכלל לא. זו אינה פלטפורמה של חופש הביטוי אלא של חופש מאסק – או, ליתר דיוק, כוח מאסק.
ראשית, מאסק פעל נגד החשבונות של מי שיצאו נגדו או נגד טוויטר. שנית, במקום ליצור שוק חופשי של דעות, מאסק משתמש ב-X כשוק בו צריך לשלם תמורת הזכות להביע דעה, שכן מנויי האתר זוכים לחשיפה גדולה בהרבה. ומאחר שהוא הפך את עצמו לפניו של האתר, חלק בלתי פרופורציונלי מאותם חשבונות פרימיום חולקים את דעותיו הימניות ויוצרים את הרושם הבלתי-מוטעה ולפיו X הפכה לביתו של הימין הקיצוני – כולל בריונות, אכזריות ודיסאינפורמציה. לבסוף, יש למאסק הכוח להטות את הדיון, כאשר הוא "מפנה את תשומת הלב" של 140 מיליון עוקביו לתוכן נקודתי.
פרנץ' מציע השוואה מהעולם הבלתי-מקוון. בשעתו קבע בית המשפט העליון, כי ניאו-נאצים יכולים לצעוד בעיירה סקוקי שליד שיקגו, בה התגוררו ניצולי שואה רבים. לכן, נכון יהיה לומר שהתנהלות הרשתות החברתיות עומדת בתנאי התיקון הראשון לחוקה (המבטיח את חופש הביטוי). אבל האם זה מה שמתרחש כעת באתר X? לא, משיב פרנץ'.
השוואה דומה יותר תהיה אם ראש עיריית סקוקי לא רק היה מאפשר לניאו-נאצים לצעוד, אלא גם מעמיד לרשותם רמקולים רבי-עוצמה במחיר סמלי, כך שהיהודים ייאלצו לשמוע אותם, ובמקביל מונע את האפשרות למחות נגד המצעד, ומדי פעם גם מביא אחד מן הצועדים לראיון בתחנת הרדיו שלו. ואם היהודים היו מתלוננים, ראש העירייה היה מאיים שיגיש תביעה הרסנית נגד הארגון היציג החשוב ביותר שלהם. ואחרי שהיה סופג ביקורת מוצדקת, היה ראש העירייה טוען שהוא באמת שונא את הנאצים ורק אוהב מאוד את חופש הביטוי.
נכון שפלטפורמה המוקדשת לחופש הביטוי צריכה לשאת גם ביטויים קיצוניים של רעיונות הזויים ("דברי שטנה הם המחיר של חופש הביטוי", אמר גרינבלט). אבל חופש ביטוי אינו מצריך הסכמה או הגברה. אבל חופש ביטוי אינו צנזורה או איומים. X שייכת למאסק והוא יכול לעשות בה כרצונו, אבל אל תפלו בפח – אומר פרנץ'. הוא אינו מקדם את החרות, אלא את יכולתו לקדם כמה מן הקולות הגרועים ביותר בחיים האמריקניים.
