לא הכל נינג'ה

אחרי הבחירות, כמו אחרי החגים, ראוי יהיה לקיים דיון על ה'פילוסופיה' המנחה את ערוצי השידור גם אם הם פרטיים, בעליהם טייקונים ומשקיעים הרוצים באורח הטבעי ביותר לקצור קצת נחת רווחית מדידה ממניותיהם.

במהות, אם לא במארז החוקי, כל ערוץ בישראל הוא ציבורי. הוא משרת את החובה הדמוקרטית להביא לידיעת האזרח את המידע הנוגע לגורלו. הוא מבקש אומנם מו האזרח לשלם טבין ותקילין, אם באמצעות מיסים, ואם באמצעות רייטינג הקובע את ההכנסה מפרסומת שהוצאותיה מושתות על הציבור. הוא מחויב מוסרית להיות ער לעובדת היסוד, כי יש לו אחריות השוקלת הרבה, ליצירת תשתית של מידע אמין המונח בסופו של דבר ביסוד מערכת ההכרעות היוצרות את "רצון העם". אחריות זאת חלה על המשודר, היא חלה על עריכה הזורקת לפח מה שהמערכת מחליטה לא לשדר.

היא כוללת את מערכת החדשות, את המגזינים הנלווים לה, את הראיונות. את שיקוף המציאות כמות שהיא, לאו-דווקא על-פי קריטריון התולה את שיקוף המציאות בעניין היצרי שהיא מעוררת. אין בישראל לציבור צנתרות של הזנת המציאות לבד מהערוצים, ובמובן זה, המוסרי, כל ערוץ הוא ציבורי.

אחרי הבחירות, אחרי החגים, ראוי לחכות לחשבון נפש של הערוצים. האם סיקרו את ישראל במערכת הבחירות סיקור חדשותי או האם שקלו שיקולי רייטינג בחדשות, קידמו ראיונות עם מי שמבטיח רייטינג גבוה, הצניעו או העלימו או קיצרו ראיונות עם מי שיש לו מה לומר אבל איננו מעורר את היצרים העושים רייטינג. האם ראו בשדורי החדשות שידורי שירות של מידע חיוני, שקול, מדוד, או האם הלכה למעשה הפכו את מהדורות החדשות לענף בידורי, למפגן בהמשכים של מאבקי קולוסאום בו הציבור נקרא להתרגש מעצם העובדה שאנשים הושלכו להיות טרף לאריות ולדובים ונהנו הנאה מרובה מן החיזיון. האם המראיינים כולם העניקו הכבוד הראוי למרואיין, או האם אימצו תרבות של הבכה, של חקירנות מחטטת, של הנחת מוקשי נעל, של עורמה, ומאמץ גלוי פזול אל הצופה הנהנה לראות את המפורסמים מועדים ומתמוטטים והופכים מענקים לננסים לוחכי עפר. איזה בידור!!!

אחרי הבחירות, קרי אחרי החגים, ראוי לצפות להבהרה של הערוצים הפותחים עצמם לרווחה לגינויים מפי המוזמנים שלהם המנצלים את הרעב שלהם לרייטינג כדי לשלול מהם את המכובדות, כי הם לא נפגעים ונוקטים הצעדים הראויים בעקבות פגיעה רק מפני שהחיזיון של ערוץ כל יכול כביכול המושמץ בשידוריו הוא על-ידי אורחיו, הוא סקסי להפליא. כי במקום להעמיד את המנצלים על מקומם, הם בוחנים את עצמם ערוץ מושפל מול ערוץ מושפל לראות איזו השפלה מניבה יותר רייטינג. גווי נתתי למגים, הוא כנראה סוג של בידור...

תרבות הוויכוח

לא הכל נינג'ה, או מסטר שף, או הישרדות, תוכניות של אסקפיזם שופע, שמחזירות למשקיע השקעתו עשרת מונים בלי להוליך אף צופה שולל. אוהב נינג'ה - לא ישבע נינג'ה, ואין רע, לא למפיק ולא למופיע ולא לצופה. ביזנס. סחר בבידור. מעריץ מסטר שף, המעריך את כישרון הפיכת הבישול לעוגן של עניין בספורט התחרותי ובמעמד של השופטים כדיירי אולימפוס, בא על סיפוקו, ואין רע. אבל בחירות בישראל אינן נינג'ה.

הסקרים שהערוצים נדחקים לפרסם חדשים לבקרים מעניקים להן אופי תחרותי, אין ספק, אבל צריכה להיות 'פילוסופיה' מנחה, סקרים כדי לספר מה יש ברגע הנתון בקרב קהל המצביעים או סקרים כדי להשפיע על הסקרים, בהם לא נמדדת אלא תופעה אחת - מי בראש, מי עולה מי יורד, מי חי ומי מהלך והוא כבר מת. לא מה אומר האחד, לא מה מציע השני, לא פרוגרמה, לא השעמום המדכא של התייחסות לשאלות של חינוך, בריאות, יוקר חיים, סולידריות חברתית, מדיניות חוץ בסקירה מקיפה, לא שתי מדינות, לא מדינה אחת, לא מלחמה ולא שלום לא כלום חוץ מסיסמה תועה אחת או שתיים שנקלעת לתוך מערכת הבידור המציעה בעיקר דבר אחד מי, לא מה, זה מדכא, אלא רק מי. זה מעורר.

אחרי הבחירות או אחרי החגים, היינו מבורכים אילו יכולנו לסמוך על הערוצים לבחון את היחס שלהם לפנלים, לפולמוסים מצולמים, לתרבות הוויכוח ולתרבות הנחיית ויכוח. האם ראוי כי מנחה יהיה בעצם המנצח על קקופוניה אבסורדית בהם הניצים מצווחים איש על רעהו בקול גדול ובמנופי ידיים סביב לשולחן כדי שהעם יראו את הקולות ולא יבינו דבר מן הקולות, כי מה שחשוב לבעל המניות זה השואו המניב רייטינג ולרייטינג אין הרבה עניין בתוכן, אלא במופע, במופע בעיקר.

הולכת ונפוצה ה'פילוסופיה' המעלה לקדמת במת המראיינים ובעלי הטורים אמנים של סחרור המחלוקת, מראיינים שנשכרים כי להתווכח עם המרואיינים, כד להביא לאולפן מוזמנים שישבו כרקע למפגני העריצות השידורית של מראיינים המדכאים את המרואיינים וצריכים אותם כדי שיעוררו אותם לפרוש את זנבות הטווס הצבעוניות שלהם. המראיינים שנותרו בחיים באזור הדמדומים של השידור הציבורי המקצועי, נדחקים - מאין רייטינג מניב-לקן הזווית ונעלמים, ואיתם הולכת ונעלמת המקצוענות, העברית התקנית, הבהירות בהבעה ובהיגוי, ההעזה לומר את הראוי להישמע בציבור על אפם ועל חמתם של הצנזורים רבי הכוח המוסתרים, שרוצים בסוכנים ולא במשרתי זכות הציבור לדעת.

יש לנו השבח לאל, ערוצים שידור שהפליאו מהרבה בחינות לעלות במעלות הסטנדרטים הנחשקים בכל העולם הנאור כולו. לכן, מפני שהם הפגו למיומנים מעבר למה שניתן היה לצפות, הם נדרשים, אחרי הבחירות ואחרי החגים לחשבון נפש. האם אחרי הבחירות ואחרי החגים יגיעו...?