עם כל המשמעויות של החלטת בג"ץ על מתווה הגז נושא אחד מרכזי עומד ברקע: התנהלותו של ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו. הוא האיש שגרר את המתווה עד שערי בית המשפט העליון עם חזה נפוח שאני משיג כל מה שאני רוצה. אחרי שחויב להופיע בוועדת הכלכלה, הוא הזמין את עצמו לבג"ץ במופע חסר תקדים. אמר את דברו קם והלך כאילו מדובר בעוד אחד ממופעי יחסי הציבור שלו. ומיד לאחר ששמע את הכרעת בג"ץ הגיב בחמיצות כלפי השופטים משל היה אחד הטוקבקטיסטים הפעילים.
שרת המשפטים סבורה כי הבג"ץ הוא מכשול כי הוא מתערב בחייה של הממשלה, כי אין אחריות בלי סמכות. רבותי השרים וחברי הכנסת, יש שופטים בירושלים, אמר
מנחם בגין. הם לא הבעיה שלכם. אתם הבעיה של עצמכם. הבג"ץ מפריע לכם למשול? גב'
איילת שקד, הבג"ץ לקח לך סמכויות? הרי אלה השופטים שהעניקו לכם חבל, אם תרצו חבל הצלה, כדי שהמתווה לא יטורפד. הוצע לראש הממשלה לקחת את סעיף היציבות הרגולטורית ולהעבירו בחקיקה בכנסת - אלף בית בעבודת הממשלה. חקיקה. אלא שנתניהו, המוכיח פעם ועוד פעם כי הוא חזק מול מיקרופונים ורמקולים, לא קיבל את ההצעה הזו כיוון שלא היה בטוח שיצליח להעביר אותה בכנסת. אתם מבינים את האבסורד הזה? ראש ממשלה חשש להתמודד בכנסת עם סוגיה שלדבריו אמורה באחד הימים להציף אותנו בעושר ואושר שינבעו מהגז השופע במעמקי הים. ובעודו חושש מהמלכודת בכנסת (וכיצד נראית ממשלתך כאשר אתה חושש ממלכודות כאלו?) הוא היה בטוח בעצמו כי שופטי הבג"ץ יעשו עבורו את המלאכה ויוציאו לו את הערמונים מהאש. זה לא קרה. לכך הוא לא ציפה.
אלו מסוג הסטירות שבנימין נתניהו כבר התרגל לקבל. הוא ספג אותן עם הגרעין האירני וכעת עם ביטול מינויו של
דני דיין לשגריר בברזיל. הבעיה שהוא כנראה לא מפנים שאלה סטירות ולא לטיפות. הוא מתייחס לכך כמכה קטנה בכנף ומאמין שאין סכנה למטוס. חבל, כי אם נחזור לעניין מתווה הגז נמצא ברקע כי המכה בכנף עלולה להסתבר כרצינית מכפי שזה נראה עתה.
שיקולי ביטחון
לא כדאי להתבלבל; כל מתווה הגז היא יצירה שנועדה להתאים לאינטרסים של חברת נובל אנרג'י. לא אחת כתבתי כאן שאנחנו מתמקדים ביצחק תשובה כי הוא "משלנו", בעוד השחקן הראשי במחזה שעל פיו נקבעים כללי המשחק היא נובל האמריקנית. השפה שאתם מדברים היא לא כל כך סחבקית. אני מעריך כי בשל כך עוצבו חישוקי המתווה ביניהם, היציבות הרגולטורית, ובשל כך התעקש נתניהו אישית על סעיף זה ועל סעיף 52 הדן בשיקולי ביטחון ומדיניות חוץ.
במתווה הגז המדינה הלכה כברת דרך ארוכה מאוד לקראת החברות, על בסיס הנחות והערכות שחלקן אמורות לעמוד במבחני זמן קצרים וחלקן במבחני זמן ארוכים. הראשונים כבר כשלו במבחן: מחירי הגז. כל מי שעסק במתווה לא העריך את רמת המחירים הנמוכה שתתייצב תוך זמן קצר שאיננה תואמת את הרמה המונחת במתווה. נכון, זה גם יכול להתהפך כלפי מעלה, ולכן כל המתווה אמור להיות הוא מבנה מבוסס על כלונסאות גמישות - אם ניטול דוגמה מהתחום הימי. זה לא רק שהמדינה תבטיח יציבות ל-15-10 שנים אלא שהחברות מצידן יבטיחו תמורה מקבילה נאותה. למשל, חברה מחליפה בעלים, והחדש לא מעוניין בפרויקט. מה קורה אז?
ואולם, המכה היותר חזקה בכנף עליה אני מדבר נוגעת לסעיף 52 אותו אימץ הבג"ץ ועליו הטיל בנימין נתניהו את כל כובד משקלו. כיוון שסעיף זה אמור לשרת את המטרות האסטרטגיות של המתווה, כלומר, עסקות יצוא הגז שהן במרכז האינטרסים הכלכליים של החברות, אי-מימושו המלא או החלקי עלול לפגוע קשות בכל המבנה המורכב של המתווה. כפי שאני טוען, ההנחות הנוגעות לסעיף זה קשורות קשר בל יינתק למצבה הגיאופוליטי של מדינת ישראל ולהניח הנחות על אפשרויות ייצוא הגז בעוד מצב זה כלל איננו יציב וברור, הוא בבחינת בניית מגדלים על חולות נודדים, תרתי משמע בחלק זה של העולם.
יציבות מדינית
מקהלת הדוברים בזכות המתווה, הן מצד הממשלה והן מצד החברות, חוזרת פעם ועוד פעם על המנטרה כי אי-מימוש המתווה ישאיר את הגז בים והמדינה תפסיד מיליארדים. וגם, המשקיעים לא יבואו לכאן באין הבטחה לקיום היציבות. מי שלא מתעמק בעניין לא יוכל להבחין כי מדובר בסיפורים לילידים, לא ילדים, נייטיווס. המשקיעים לא עמדו בתור קודם ולא ירוצו לכאן גם אם מדינת ישראל תהיה ריקה מרגולטורים. באזור בו המלחמות כמעט ולא פוסקות והאש משתוללת לאורכה ולרוחבה כל המיליארדים הם ציפורים על עצים ענקיים שהטיפוס עליהם מאוד מסובך. יש להניח כי הבנקים המממנים את החברות מצד אחד, וחברות הביטוח מצד שני, יודעות ומכירות את המציאות הזו ומתנהלות בהתאם.
אם יש סוגיה אמיתית שצריכה להטריד את מקבלי ההחלטות שלנו היא לא היציבות הרגולטורית אלא היציבות המדינית-ביטחונית. בניגוד לכל הסעיפים האחרים הנושא הזה, הקשור בסוגיית ייצוא הגז, איננה תלויה רק בנו. האמונה שראש הממשלה הוא נושא דגלה, כי הגז אמור לשרת ולמנף את האינטרסים המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל, בנוסף כמובן לאינטרסים הכלכליים, לא עמדה עד היום במבחן. מדובר למעשה באמונת פיקס, כזאת שאמורה להתגשם. ואם זה לא יקרה, מר נתניהו, מה אז? מי ישלם וכמה?
לכן, כשיושבים מחדש בחדרים הממוזגים לטכס עצות מה לעשות בעקבות הבג"ץ מותר לי כאזרח המדינה לקוות שנציגיה נותנים דעתם גם לתסריטים השונים הנוגעים לסוגיות הקשורות בייצוא הגז. לא רק למי, איך ובכמה מוכרים אלא גם אם אין למי למכור. ולא בגלל המחיר. נשמע כתסריט בלהות, שהחברות לאחר השקעות של מיליארדים בפיתוח שדה לוויתן, עלולות למצוא עצמן בלא קונים לגז. נשמע מופרך? זכרו רק את מה שקרה עם הגז ממצרים באמצעות חברת מרחב שעלה בלהבות כתוצאה מעשי חבלה חוזרים בחולות סיני. ואל נחשוב כי מדובר בנסיבות אחרות, בנתיבים אחרים, בתנאים שונים. בנושא חשוב שכזה בל נהיה בנות יענה.
למעט נקודה זו, רוב שופטי בג"ץ סברו שהממשלה פעלה כראוי במתווה הגז
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
