גישה אחרת למלחמה בעוני

בעיית העוני והפער החברתי תהפוך, מן הסתם, למרכז הדיאלוג הפוליטי והאזרחי בישראל, ונראה כי אפילו "תעקוף" את הנושא הביטחוני-מדיני. מדינת ישראל, כמו כל העולם המערבי קפיטליסטי, "מתברכת" בשיעורי עוני ופערים חברתיים גדולים, אלא שישראל גם עומדת להיות מוכרת כראש הבית (במובן השלילי) של עומק העוני והפער.

מפלגת העבודה מיהרה להגיש לממשלה ולהציג לציבור את "תוכנית פרס-הרצוג" להפחתת העוני בישראל. מ"מ שר האוצר אהוד אולמרט ממקד גישה של "התבוננות לעבר העוני" במשרד האוצר הקר ואף הוא עומד להגיש תוכנית כוללת לצמצום העוני.
תוכנית פרס-הרצוג תעלה למדינה, על-פי האומדן של מגישיה, כ-4 מיליארד שקל. אין עוד לדעת בשלב זה מה יהיו מרכיבי התוכנית של אולמרט ומה תהיה עלותה. בכל מקרה, שתי תוכניות אלו, מעידות על כך כי אנו חוזרים ל"עידן הממשלה הגדולה" ולהחזרתה של "מדינת התלות" שבקשיים רבים מתקיים תהליך איטי, אך אמיץ, של השתחררות ממנה.

נראה כי שתי התוכניות מתבססות על דרכים ישירות ועקיפות להגדיל את רמת השכר וההכנסה הפנויה של האוכלוסיה הענייה או, לחילופין, להקטין את ההוצאה הישירה שלה למוצרים חיוניים - וזאת באמצעות הקצאת מזומנים מתקציב המדינה או הפסד מזומנים לתקציב המדינה.

הוויכוח על "הממשלה הגדולה" מול "הממשלה הקטנה/מוגבלת" מתחדד בימים אלה דווקא בארה"ב אשר "ערוותה נחשפה ברבים" כאשר כל העניים (בעיקר שחורים) יצאו מ"מחבואיהם" משולי העיר ניו-אורלינס והתברר שהם כה עניים עד כי אפילו לא היו בידיהם אמצעים וכסף לברוח מאזור האסון של סופת ההוריקן "קתרינה". יש כאלה בארה"ב, הדומים בגישתם לימין הכלכלי, הטוענים כי את השיקום בלואיזיאנה צריך לעשות בעיקר הסקטור הפרטי והאנשים עצמם, כאשר המדינה צריכה להשקיע רק ב"מוצרים זמניים" הנדרשים בעת חירום, ולא ליצור תלות ארוכת טווח נוספת של העניים והמפונים ואף להגדיל את התמיכות ההקצבות לפרט. כמובן, השמאל האמריקני תובע, בהזדמנות זאת, לפתור את בעיות השורש של העוני ולהגביר את השירותים הציבוריים לאוכלוסיה זו, להגביר את המיסוי על העשירים וכו'.

זכורה לנו היטב גישתו של נתניהו כי העוני ייפתר בעיקר באמצעות הצמיחה הכלכלית והפחתת המוטיבציה לא לעבוד וליהנות מקצבאות ממשלתיות. ידועה לנו גישתו של עמיר פרץ כי יש להגדיל את שכר היסוד, להגביר את המס על העשירים ולהעבירו לשכבות הנמוכות, להחזיר את הקצבאות ולהפסיק את תהליך ההפרטה של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים.

בייגה שוחט הפורש הציג בסוף השבוע את "תפיסת האמצע" (בראיון עם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות") ואמר שהוא בעד "כלכלת שוק תחרותית", בעד הפרטת חברות כמו אל-על, בזק ובנק לאומי, בעד השתחררות ממעורבות ממשלתית פרטנית ואפילו בעד קיצוץ הקצבאות למשפחות מרובות ילדים, אולם הוא בעד להגדיל את תקציב המדינה ומתנגד "לפגיעה בתפקידיה המסורתיים של הממשלה במשק מעורב".

ויכוח זה יסתיים בנקודה מסוימת באמצע, אולם נראה כי המגמה הכללית של המשך ההפרטה, צמצום הסקטור הציבורי ועלותו, צמצום ההוצאה הציבורית ויציאה לעבודה באמצעות צמיחה - תימשך. אין ספק שיהיו "תיקונים" מינוריים בעיקר בנושאים הישירים ולאוכלוסיות העניות וחסרות היכולת באמת.

במצב זה יש מקום לשקול גם דרך נוספת והיא ייעול ותיאום מחודש של כלל המשאבים והגופים העוסקים ברווחה. משאבי עתק מוקצים כל שנה לשירותי רווחה שונים, משרדי ממשלה וגופים סטטוטוריים, לצד אלפי (אם לא עשרות אלפי) עמותות ומלכ"רים הפועלים בהתנדבות או בתיקצוב מלא או חלקי מהקופה הציבורית, ארגוני התנדבות באלפיהם ושירותי רווחה ממשלתיים לצד שירותי רווחה עירוניים.
לעיתים אינך יכול לברוח מהשאלה להיכן "נעלמים" כל המשאבים הללו? ואם אכן הם מגיעים לאוכלוסיה, מדוע היא נותרה כה חלשה?
בריטניה, לדוגמה, מצאה לנכון להתרכז בשנים האחרונות ברפורמות כוללות בשירותים הציבוריים החיוניים: חינוך, בריאות, שירותי רווחה, מלחמה בפשע וכדומה, ככלי מרכזי לא רק להגברת הצמיחה אלא גם למיגור העוני.

קראתי השבוע באחד המקומונים באזור מגוריי כי בעיריית רחובות מתנהל מאבק אדיר נגד הכוונה להפריט את מע"ש (מרכז עבודה שיקומי) ברחובות, לאחר שככל הנראה שנים כבר אינו מתפקד באופן יעיל, ואנחנו מכירים היטב את "הסינדרום" של גופים מסוג זה שעיקר דאגתם של העובדים והוועדים היא רווחת העובדים ולא רווחת הנזקקים. גופים אלה, כאשר הם חלק מהעיריה, מהווים מקום מקלט למינויים פוליטיים ומקורבים והנדרשים לא זוכים לכל טיפול. ואכן, כעובדה, בחלק ניכר מהרשויות מנהלים את המע"ש גופים פרטיים או עמותות שזכו בכך ועושות זאת בפיקוח הרשות המקומית.

אני רוצה להשליך ממקרה זה לעוד אלפי גופים הפועלים למען הרווחה. אין לי ספק כי עבודה לאומית לאיחוד כל הכוחות והמשאבים של הממשלה והחברה האזרחית יש בכוחם לשפר את מצב העניים במדינה יותר מעוד תוספת של 100 שקל כקיצבה חודשית.
נראה שיש מקום שהממשלה תקים גוף לבחינת כל הנושא הזה ובכך להביא להגברת היעילות של הטיפול הישיר באוכלוסיה הקשה והענייה. נראה שטיפול בכיוון זה יכול להביא ליותר תוצאות מאשר כמה צעדים פיסקליים, אשר עד היום הוכיחו, בכל העולם, שאין ביכולתם למגר את בעיית העוני.