על ספו של חודש ניסן, חודש הגאולה, חשבנו שכדאי לברר לעצמנו את רעיון הגאולה. רגע, הרי לא פעם בעבר כתבנו על הגאולה, אז מה שוב? ובכן, א' היא עדיין לא באה, וב' גם חודש הגאולה חוזר ובא אלינו מדי שנה, ומן הראוי להתייחס אליו בכבוד הראוי.

הגאולה והתהליך שמוביל אליה, העסיקו כבר את הנביאים ואת גדולי חכמינו מאז ועד בכלל. הנה התייחסות חזלי"ת לדוגמא: (ברכות לד/ב) ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ.

לא פלא אם כן, שבלבול קשה שורר בתחום זה. יש אפילו אסכולה מכובדת מאד הסבורה כי עצם הקמת המדינה (וקיומה לבינתיים) מהווה חלק מתהליך הגאולה אותו צפו לנו נביאינו. הם מסתמכים על הפסוק (יחזקאל לו): [ח] וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: ועל זה נאמר בגמרא (סנהדרין צ"ז/ב) ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר, וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל וגו'. אולי מחפשים סימנים לקץ כי שכחו את מה שנאמר כמה שורות לפני שהובאו דברי ר' אבא: אמר רב, כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים.

כידוע, גאולת מצרים שלכבודה חוגגים את חג הפסח בחודש ניסן, היא המודל לגאולה העתידה, כדברי הנביא מיכה (ז'): [טו] כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת: גאולה זו באה לנו בלי מאמץ מיחד מצדנו. הקב"ה החליט לגאול אותנו וגאל. השאלה היא אם זה מה שצפוי גם בגאולה העתידה, או שמא מדובר בתהליך אחר?

(ראש השנה, י/ב) תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם (...) בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם (...) בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים; בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל.

אותם שני תנאים, מבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, חלוקים במקום אחר (סנהדרין צ"ז/ב) בשאלה הבאה: רבי אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע, אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

תשובה עושים בעקבות התעוררות פנימית והתבוננות שכלית המביאה להתקרבות האדם אל בוראו. לדעת ר' אליעזר, רק בעקבות תשובה כזאת תבוא הגאולה. שואל אותו ר' יהושע, ומה יקרה אם לא יתעוררו מעצמם לעשות תשובה, לא תהיה גאולה? אלא הקב"ה יאלץ את עם ישראל לעשות תשובה. הוא יעמיד מנהיג שגזרותיו קשות כהמן...

תניא אידך; רבי אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה נגאלין. שנאמר (ירמיהו ג) [כב] שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם. אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר (ישעיהו כב) חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: חנם נמכרתם - בעבודת כוכבים, ולא בכסף תגאלו - לא בתשובה ומעשים טובים. עבודה זרה זה דמיונות שווא, חִנָּם, אבל הנהיה אחר הע"ז גרמה לנו גָלוּת. כסף זה כיסופים, הכמיהה להתקרב לבורא עולם ומנהיגו.

וכך נמשך הויכוח בין שני החכמים עד לטיעון המנצח: אמר לו רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ירמיהו ד) [א] אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה', אֵלַי תָּשׁוּב; אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (דניאל יב) [ז] וָאֶשְׁמַע אֶת-הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר, וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל-הַשָּׁמַיִם, וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם: כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ--תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה. ושתק רבי אליעזר. כאשר מישהו שותק בסופו של ויכוח, זה אומר שנגמרו לו המלים. זה יכול להיות מפני שהפסיד בויכוח ואין לו יותר מה לאמר, אבל זה יכול להיות גם מפני שאין עוד טעם במלים; הוא בטוח בצדקתו והשתיקה נובעת מכך שהזולת מסרב להשתכנע, אז חבל להשחית עליו מלים. ובאמת, למרות שתיקתו של ר' אליעזר בסוף הויכוח, ההלכה הרווחת היא שנדרשת תשובה כתנאי לגאולה. איזו תשובה בדיוק, על כך יש לדון.

תשרי במוּדעוּת של ניסן

בין ר' אליעזר לר' יהושע, ראינו שלוש מחלוקות: ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ור' יהושע אומר בניסן. ר' אליעזר אומר בתשרי עתידים להגאל, ור' יהושע אומר בניסן. ר' אליעזר אומר שהגאולה מותנית בתשובה, ור' יהושע אומר שאינה מותנית. בחסידות מבואר ששלוש המחלוקות הן מחלוקת אחת בהנחת היסוד; האם העיקר הוא מה שמקבלים מלמעלה, כמו בגאולת מצרים, או שמא העיקר הוא בעבודת האדם למטה, כמו בראש השנה ויום כפור. ר' אליעזר סובר שהגאולה העתידה תלויה בעבודת הנבראים, בתשובה, ור' יהושע סובר שאינה תלויה.

אמרנו כבר שההלכה הרווחת היא שהגאולה מותנית בתשובה, כדעת ר' אליעזר. גם מקובל שהעולם נברא בתשרי כדעת ר' אליעזר ולא כדעת ר' יהושע שנברא בניסן. מצד שני, מקובל ש-בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל כדעת ר' יהושע. אם אכן מדובר במחלוקת אחת על הנחת היסוד, לכאורה יש סתירה בפסיקה המקובלת; מצד אחד, בשביל גאולה צריכים תשובה, עבודה של חודש תשרי, ומצד שני, הגאולה תבוא בניסן, התעוררות מלמעלה, בלי תשובה; כיצד ניתן ליישב את הסתירה לכאורה?

את דברי ר' יהושע ש-בניסן נברא העולם, מסבירים בחסידות שהכוונה היא לשלב המחשבה. בפועל העולם נברא בתשרי, אבל המחשבה המפורטת על הבריאה, היתה כבר בניסן. המחשבה (חודש ניסן) היא הפנימיות של המעשה (חודש תשרי). בתשרי נברא העולם כפי שאנו מכירים אותו, חוקי הטבע וכו'. בעולם כזה, לדעת ר' יהושע, אין מקום לגאולה שכל כולה מהלך על טבעי כמו בגאולת מצרים. על כן, כדי שתיתכן גאולה, נברא העולם בניסן. אומנם רק במחשבה, אבל המחשבה הזאת שבבסיס קיומו של העולם, היא הפנימיות של העולם המוכר לנו והיא המאפשרת את החריגה מחוקי הטבע, אל עבר הגאולה שהיא מעל הטבע.

חודש תשרי הוא חודש התשובה; השאלה היא לאיזה "גובה" עשוי להגיע אדם השב בתשובה. בדרך הטבע, הוא עשוי להגיע עד למיצוי כוחותיו, הגלויים והסמויים. לא מעבר לכך. מה שנקרא בחסידות, 'עד שורש הנבראים'. זה לא מספיק לגאולה נצחית כי זה מוגבל. כדי שתבא הגאולה הנצחית, צריכים "לעלות" מעל לשורש הנבראים, וזה אומר שילוב של עבודת חודש תשרי, תשובה, עם "עבודת" חודש ניסן, גאולה הבאה מלמעלה בלי תנאים, כפסיקה המקובלת וכדלהלן:

בחודש ניסן, כאמור, נגאלנו ממצרים בלי שעשינו תשובה קודם לכן; קיבלנו מתנה שהיתה גדולה עלינו בכמה וכמה מספרים. לכן גאולה זו לא החזיקה מעמד כידוע, ואנחנו שוב בגלות. למעלה משלושת אלפים שנה חלפו מאז, וכעת אנחנו אמורים לגַלות את הגאולה האמתית והשלמה שתהיה גם נצחית. את זה אנחנו אמורים לעשות ע"י תשובה שתוביל אותנו לאותה מודעות שהיתה אמורה להיות לדור שיצא ממצרים; מודעות שאין לי דבר משלי, וכל מה שלכאורה יש לי, הוא בחסד חנם מאתו יתברך.

אמרנו כבר שבתשובה עשוי אדם להגיע עד לשורש הנבראים ולא יותר. זה מפני שהאדם, חוֹוֶה את התשובה שהוא עושה, כלומר את עצמו, ולעולם אין אדם מסוגל, בכוחותיו הוא, להגיע יותר מהגובה של עצמו. ובדרך כלל, זה הגובה שאדם מגיע אליו בעבודה של חודש תשרי. על כן צריכים תשובה מסוג אחר, כזו שתוביל אותנו לגובה שהוא מעל לשורש הנבראים, תשובה של חודש ניסן, שכל מה שיש לי זה לא שלי, זו רק מתנה מאתו יתברך בחסד חנם.

וזהו הרעיון שבשבת זו קוראים שתי פרשות, ויקהל-פקודי, המתארות את עבודת בני ישראל באיסוף התרומות למשכן ובנייתו, במעמדם החדש כבעלי תשובה לאחר חטא העגל, ועד לשיא של גילוי השכינה במשכן, שזו מדרגה שהאדם אינו יכול להגיע אליה בכח עצמו.

ובנוסף לכך קוראים את פרשת (שמות יב) [ב] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: כי כדי להתחדש באמת, צריכים להפטר מהישות הקודמת, שעיקרה חוויית עצמי. בכך נזכה סוף סוף לגאולה האמתית והשלמה מיד ממש.

ואז בלי ספק, יהיה רק טוב ליהודים וממילא גם לכל האחרים.