שלש הדתות לאמונה באל אחד
חג-השבועות, הקצר מבין שלשת הרגלים, הוא יום מתן-תורה לעם ישראל מול הר-סיני שבמדבר; בעקבות ספר "שמות", ניתן למקם את אזור ההר על-פי מרחק הליכתם של בני-ישראל במדבר, מעת צאתם ממצרים בפסח, ועד יום ו' בסיון. לסביבתו המדברית של מעמד מתן-התורה לישראל בחצי-האי סיני, תואמת הסביבה, בה צמחה דת-האיסלאם ובה נכתב "הקוראן", הקדוש למוסלמים - בחצי-האי ערב. שתי הדתות המונותיאיסטיות האלה הן, אפוא, "דתות מדבר", ואם המאפיין אותן היא האמונה הטהורה והבלעדית באל היחיד, אשר איננה מערבת שום גורם אנושי - אין פלא בכך: בסביבה המדברית עומדים היחיד והקהילה מול הטבע במלוא הדרו, ללא "טביעת אצבעות" של בני-אדם: המדבר - יציר-בריאה רחב ובלעדי של כוח עליון, אשר אין בלתו.
לא כך הדבר לגבי הדת השלישית, הנצרות , אשר ניצניה, צמיחתה והפצתה - באזורים מיושבים, בהם ניכרים מעשי ידי-אדם: במבנים שהוקמו ( לעתים - מבני-ענק ), בדרכים סלולות, בשטחי-עיבוד חקלאיים, בעצים שניטעו, בבעלי-חיים בגידול משקי, ועוד כיוצא באלה. בנסיבות סביבתיות כאלה - יש להתייחס בהבנה להשפעה הטבעית שלהן על מאמינים, הן מבחינת נכונותם לקבל "שילוב" של גורם אנושי באמונה באל היחיד, והן לגבי הצורך של חלקם אף בקשר-של-גשר הכרוך בכך, לביסוס הכרתם-אמונתם ( אין להתעלם גם מהשראה שקבלו מייסדי הנצרות, בשעתם, מהזיקה ה"אלוהית" שיוחסה למלכים-הפרעונים בתרבות המצרית הקדומה, מזו המוכרת מסיפורי המיתולוגיה היוונית וממתן תואר "אלוהי" כבר לראשוני הקיסרים הרומיים ).
ברם, בד-בבד, מתבקשת התחשבות הדדית מצד מאמיני הנצרות, בסלידה אשר כל "שיתוף" או "גישור" כזה מעורר אצל בני שתי הדתות האחרות - יהודים ומוסלמים - הדבקים באמונה הבלבדית באל היחיד, ואשר חלק זה של האמונה הנוצרית מהווה בעיניהם את המושג הידוע בשם "כפירה בעיקר".
1 בינואר של השנה הראשונה לספירה ( הנוצרית ) הוא היום, בו השותף האנושי ל"שילוש הקדוש" באמונה הנוצרית... נימול כיהודי והובא בבריתו של אברהם אבינו ( לפי המסורת הנוצרית, נולד ישו ביום 24 לדצמבר, והיום השמיני להולדתו - 01.01.01 ). בימיו, וכן דורות אחדים לאחר מותו, נימולו גם זכרי הקהילה הנוצרית, אך מסיבות היסטוריות ואחרות - חדלו מכך הנוצרים ה"חדשים", והבדילו עצמם גם מבחינה זו; ברית-המילה כמצווה - נותרה ליהודים ולמוסלמים.
ברם, עם כל המפריד והמבדיל בין שלש הדתות, בינן לבין עצמן, ובין הנצרות לשתי האחרות - החלק העיקרי והבסיסי של כל אחת מהן משותף ואף שווה לכולן: האמונה באל היחיד, המונותיאיזם. מיליארדי בני-אדם, האוחזים באמונה מונותיאיסטית בכל רחבי העולם, יצרו כבר מזמן מובן רחב-היקף למציאות אותה חזה הנביא ישעיהו (י"א, ט'): "מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".
הדת - למען האדם, ולא להפך
כל אדם בר-דעת, המודע לעצמו ולסביבתו, מודע עקב כך גם למקומו היחסי מול כל הסובב אותו, ומול הנסיבות המשתנות ללא הרף. יתרונו השכלי הגדול, כיצור חי בטבע, הוא גם מקור של לחצים מכבידים בעולמו הפנימי, בצד יכולות ההנאה המפותחות שלו.
במצבים חמורים של הפרת האיזון הפנימי בתודעתו של הפרט - עליו להסתייע בכל גורם או אמצעי, כדי להקל על עצמו את הנטל, וכדי להתחזק בנפשו-ברוחו. לצרכים אנושיים-טבעיים אלה משמשת האמונה הדתית לבני-אדם בעולמנו כולו, לפחות מאז שחר התרבות האנושית, ועד לימינו אלה; כך גם ייעודה לימים שיבואו.
אמצעי-חיזוק אחרים, רבים ומגוונים, רצוי כי יעמדו לצרכיו של כל אדם, באשר הוא; אלא שהרצוי איננו תמיד גם המצוי. אולם בכל עת ובכל מצב, "לכל דצריך ולכל דכפין", עומדת האמונה הדתית כ"משענת" תומכת, ולעתים אף כ"חגורת-הצלה", בזמינות מיידית ומתמדת.
במובן אנושי-אוניברסאלי זה, משמשת כל דת כאמצעי חיובי ומועיל, אשר מציב לכל פרט מקורות של חיזוק והתחזקות נפשיים, אף בעצם המודעות לקיומו של אלוהים כל-יכול, שהוא מעל הכל והכל בידיו - גם לכל שינוי מקווה לטובה. יתרונן הבסיסי העצום של הדתות המונותיאיסטיות, במישור חיוני זה, הוא בעמידות בכל מבחן תודעתי של
האדם - האמונה באל היחיד, המשותפת לדתות אלה כולן, איתנה ונצחית: גם אם יכולים בני-אדם לפקפק בקיומו של אלוהים - לעולם לא יוכל איש להוכיח, כי איננו כלל בנמצא. יכולת ההסתייעות באמונה כזו מובטחת, אפוא, לתמיד, ככל שמדובר באותו חלק משותף לכל שלש הדתות, אשר איננו "מערב" גורם ארצי כלשהו, או כל גורם כמותו. לפיכך, כל אמונה דתית מונותיאיסטית עומדת ותעמוד תמיד כאמצעי-עזר, המוצע גם למפקפקים בקיומו של האל היחיד ( קל-וחומר - למאמינים המקיימים אורח-חיים חילוני, או שבחרו בדרך "משולבת" כלשהי ), להסתייעות במקרה של רצון או של צורך.
על-רקע ייעודיה ושימושיה החיוביים של האמונה המשותפת הנזכרת , ולאור המיוחס על-ידי כלל המאמינים לאותו אל יחיד - ניתן אף להניח, כי הדת ( כל דת ) הינה למענם, ולא להפך; האמונה של האדם באלוהיו היא למען האדם עצמו.
הדת כיוצרת קבוצת-התייחסות אנושית - מקור לקשיים.
ברוב הגדול של המקרים, נקבעת אמונתו הדתית של האדם על-פי המקור המשפחתי של לידתו, ולא כבחירה מרצונו החופשי. בעניין זה, בוחנת היהדות את זיקתה לאדם על-פי אמו-הורתו, בעוד האיסלאם קובע את אמונת היילוד על-פי זו של אביו-מולידו (כך תיווצר זיקה דתית כפולה, למי שנולד לאב מוסלמי ולאם יהודיה). להבדל זה בין שתי הדתות, הנובע משורשים מסורתיים מעשיים, לא היו עד כה השלכות משמעותיות בהיקף רחב, אך דת אחת מהשתיים צפויה לעמוד בפני מבחנים בעתיד, עם החיזוק המתפתח במעמדה של האישה, במישור העולמי הכללי ( וחלקית - במישורים לאומיים ).
ייחודה האחד (ולא היחיד) של היהדות, לעומת שתי "אחיותיה", הוא בהעדר עניין לצירופם של מאמינים חדשים לקהילתה. ברם, נראה כי גם לגבי הנצרות והאיסלאם - המאבק להמרת-דת כבר הפך במידה רבה לנחלת העבר, וכל דת נותרה להתרחב על-דרך הריבוי הטבעי של מאמיניה.
ברם, תמונת-המצב העולמית, דווקא במישור הבינדתי, איננה תואמת את הרגיעה המצופה, התואמת לבסיס המשותף הרחב, המשמעותי והמועיל-כשלעצמו. סיכונים משמעותיים, המאיימים על שלומם של בני-אדם, בחלקים רבים ושונים בכל רחבי העולם, מתפתחים באופן גלוי ובאופן מוסתר, דווקא על-רקע הקצנה דתית, תוך חיכוכים חברתיים ולאומיים על-רקע דתי בולט. נראה כי מקור הבעיות נובע מכך, כי כל אחת מהדתות, ואף כל "אמונת-משנה" במסגרת אותה דת, יוצרת מאליה - עקב טבעם האנושי של בני-אדם - קבוצת-התייחסות, אליה משייך עצמו כל פרט מעוניין או קשור, וזאת במידה ובאופן המוכתבים לרוב על-דרך ההקצנה, אף אם הקיצוניים-המקצינים הינם מיעוט-שבמיעוט - קטן במספר יחידיו, אך רועש, מאיים ולעתים גם פוגע, ביחס הפוך להיקפו.
הקשר שבין הפרט והקבוצה, המחזק כל יחיד שבה בעצם התייחסותו-השתייכותו, מזין הדדית את חלקי הקבוצה ואת הקבוצה כולה, וכאשר מדובר בעימות כלכלי, חברתי או לאומי, בעל-רקע דתי - מאבד הבסיס הבינדתי המשותף את רוב השפעתו הממתנת, אם לא את כולה.
חלק ניכר מעוצמת הקשר הפנימי של קבוצת-ההתייחסות הדתית, נובע - או לפחות מושפע - ממידת הצורך הפנימי לעוצמה של הפרטים בקבוצה, אשר עמה מתחזק גם כוח-הפיגוע החיצוני שלהם. הדעת נותנת, כי הפחתה, עד כדי נטרול, של כוח שלילי זה, תימצא בחלופות-של-עוצמה אשר ניתן יהיה להציע לקבוצה המאיימת-הפוגעת וליחידיה הבעייתיים. משימה מורכבת וקשה זו נראית כמעט בלתי-אפשרית, לפחות כפתרון לטווח-הזמן הקצר - פתרון הנדרש למניעת נזקים ואסונות כבר בשנים הקרובות, בעוצמות ובהיקפים שלא ידעה האנושות עד כה.
אף שאסור להתייאש גם מפתרונות מורכבים או קשים, ולכל טווח-של-זמן - אין מנוס מחיפוש של פתרון מהיר ויעיל, אם ישנו כזה בהישג-יד, אף אם הינו בלתי-שגרתי. מול חומרת הבעיות, העלולה להתגלות תוך שנים ספורות (אם לא בכל עת...), כל מאמץ העשוי להועיל - יירצה.
האם תיתכן קבוצת-התייחסות כלל-אנושית?
התקדמותה המדעית והטכנולוגית של האנושות, אשר כללה גם ייצור של כלי-נשק ואמצעי-פגיעה בממדים חריגים, לא לוותה - למרבה הצער - בעלייה תואמת ברמת-המוסר הכללית ובאמצעי-בקרה אשר ימנעו אסונות המוניים, העלולים להתרחש ( למעשה: להתבצע ) אף בימי שלום. מדינות בעלות מאגרים רבי-היקף של אמצעים להרג המוני - גרעיניים, ביולוגיים או כימיים - מנוהלות לעתים ע"י משטרים בלתי-יציבים, אשר יש מהם אף על סף קריסה ממש. בעולם אשר הפך מזמן לעולם של מדינות ושל ארגונים למיניהם - הגעתם של אמצעי-פיגוע-המוני לידים בלתי-אחראיות, כבר חרגה מתחום סרטי-אימה בדיוניים אל תחום המציאות המדאיגה.
לבני הדורות הצעירים בעולמנו ישנה זכות-על לחיים ראויים - גם מבחינת אריכות-ימים, לא פחות מאלה של הוריהם. זכות זו תעמוד בסימן-שאלה של ממש, אם לא יינקטו צעדים, על-מנת שעולמנו ( גם אם ימשיך להתנהל בעזרת מסגרות מדינתיות, שאין להן תחליף ) יהיה - במידה רבה יותר - עולם של בני-אדם. מול הסיכונים המתגברים, תולדת הקדמה מחד וצרות-האופקים מאידך - חייבת לעמוד רמת-מוסר כלל אנושית בדרגה תואמת, גבוהה בהרבה מזו הקיימת.
בהקשר זה, בין כלל המאמצים לבלימת הסיכונים הקיימים, ולהפחתת הלחצים המגבירים אותם - מתבקש גם טיפוחה של סולידריות כלל-אנושית, בכל דרך סבירה ובהקדם האפשרי; זאת - תוך ניסיון להמחיש את מצב-הסיכונים הקיים כאיום על כל חלק של אוכלוסיית-התבל, המהווה עקב כך קבוצת-סיכון רחבה וכוללת, ומאליה - קבוצת-התייחסות כלל-אנושית.
למשימות-על חיוניות אלו אמורים להתגייס גם ראשי-הדת וחכמי-הדת של שלש הדתות המונותיאיסטיות, הן בהכוונה מתואמת לציבורי המאמינים השונים, והן בהסדרת מערכות של הידברות ושל שיתופי-פעולה, בין דתות, מדינות ולאומים - בשילוב מתבקש של הערכה הדדית וכבוד הדדי, חשיבה מעמיקה ומשותפת וכן התחשבות הדדית.
המחשת גורלם המשותף של כלל בני-האדם החיים בעולמנו, הנתונים כולם כ"בני-ערובה" בידי הגורל, עשויה לכלול לא רק סיכונים קיימים מידי בני-אדם, אלא גם סיכונים שמן הטבע - הן איתני-הטבע הפורצים ממעמקי הפלנטה כרעידות-אדמה והתפרצויות וולקניות, הן אלה הבאים מן האטמוספרה שמעלינו, והן נזקי שיטפונות, סופות למיניהן, וכיוצא באלה.
האם בכל אלה לא יהא די ליצור שינוי ממשי ומעשי, למען שלום האנושות כולה!? או שמא לא יהיה מנוס מאיתור אפיקי-חשיבה ומסלולי-הטפה, אשר נותרו מוצנעים עד כה!?
יהודים ויהדות למען האנושות - גם לעתיד
כדת המונותיאיסטית הראשונה, תרמה כבר היהדות רבות לשתי "אחיותיה", כמופת-מדריך לא רק לאמונה באל היחיד, אלא - בין היתר - בטיפוחם של קדושת-החיים, כבוד האדם ומוסריות הפרט והחברה. בצד כל אלה, בולטת היהדות בטיפוח המתמיד והאפקטיבי של הכרת-הערך-העצמי של הפרט; במישור חשוב ומועיל זה, הולך ומתחזק הצורך בהסתייעות כללית בדוגמת-מופת זו, כמרכיב חיוני במאמצים לשיפור יחסי עמים ומאמיני-דתות, ו...אף מעבר לכך.
טיפוח וחיזוק הכרת-הערך-העצמי של הפרט עשוי להתברר כבעל חשיבות עליונה, גם לצל האפשרות של היווצרות סימני-שאלה בלתי-ניתנים-להכחשה/להדחקה, לגבי "מעמדו"-תדמיתו של המין האנושי כ"נזר הבריאה" בעולמו הרחב של האל היחיד. המדע והטכנולוגיה, יחד עם הידע החדשני הנפוץ והנגיש, פתחו צוהר רחב ומרחיק-ראות אל חלל היקום האינסופי, באופן המגמד את "מעמדם" של עולמנו ושל אוכלוסייתו האנושית כולה.
מול מיליארדי הפלנטות בגלקסיית "שביל-החלב" בה ממוקמת מערכת-השמש הצנועה ( אך המיוחדת ) שלנו - עולות מאליהן שאלות כבדות-משקל ומטרידות: האם הננו בני-תרבות יחידים בחלל העצום שסביבנו? האם אנו "לבד" בגלקסיה שלנו, עצומת-המרחב? תחושת בדידות מעיקה, הכרוכה כאן בתשובה חיובית, אמורה - מאידך - לחזק בסיס של גורל ייחודי ומשותף, עד כדי סולידריות כלל-אנושית. אפשרות אחרת היא, כי אכן קיימות תרבויות מתקדמות כשלנו, גם בעולמות אחרים, אך בעלי-תבונה אלה אינם מעוניינים ו/או אינם מסוגלים להגיע אלינו.
ברם, בצד אפשרות מועדפת כזו - קיימת גם אפשרות שלישית, מורכבת ומביכה יותר...
ביוני 1908 חלף עצם זוהר בשמי אירופה לכל רוחבה, והתפוצץ מעל ערבות טונגוסקה השוממות שבסיביר, במה שנתגלה, לאחר שנים רבות, כתופעה זהה לפיצוץ אטומי קטן. אם יתרחש בימינו אירוע דומה, או אף מורכב ו"מעניין" יותר, הכרוך בהמחשת קיומם של בני-תרבות אחרים ובכוחם להגיע אלינו ( וממילא, גם בהיותם מתקדמים מאתנו בהרבה ) - עלול משבר נפשי עמוק לפגוע בציבורים רחבים, אשר תדמיתם העצמית איננה מתאימה להתמודד עם משמעות התופעה.
הסתייעות כלל אנושית במודל הקיים אצל יהודים ( ויהודי ישראל בפרט ), לטיפוח ולחיזוק תדמיתם העצמית של בני-אדם, יכולה לשמש, אפוא, למטרה כפולה: הן כדי לקדם השלכות מכבידות של תופעה-הפתעה מן החלל החיצון, אך בעיקר - כדי לבלום, כבר כעת, סכנות "מבית" - מתוך האנושות עצמה.
סיועה של היהדות בתחום מיוחד זה הינו חלק מייעודיה שלה, וחלק מצרכי האנושות. בד-בבד ומאידך: אם הקהילה העולמית לא תחוס על עצמה, ואם בני-האדם לא ידעו לכבד את תדמיתם העצמית כ"נזר-הבריאה", ולא ישכילו לנצל את "מעמדם" הנכבד הזה כבסיס וכגורם-מחבר ליצירת קבוצת-התייחסות אנושית - שמא "כתר-עליונות" זה הינו בלתי-מוצדק או אף מפריע ומיותר!? האם רק הפגנת-נוכחות של עוצמה חיצונית-קיצונית תעמיד את האנושות על מקומה ועל צרכיה האמיתיים, תוך יצירת רמת-מוסר וסולידריות אנושית ראויה!? ואולי די יהיה בעצם הצגת הדברים, על השלכותיהם השונות, כדי להביא לשינוי המיוחל?
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
