יוסף כהן אלרן הוציא לאור ספר שירים חדש, וזו בשורה. אלרן מוכר יותר ככותב פרוזה, אך בכל ספר שירים שהוא כותב, אנו חשים שקשה לו לוותר על הפייטן שבו. ספר השירים החדש מבורך בשירים עדיני רגש, תהיות על החיים, שירי אהבה עזים ונועזים, ניסיון להבין את מהות השירה.
אנסה לגעת במוטיב אחד מספר שיריו, מוטיב הלהבה הפנימית של השירה, של המשורר. וכך כותב אלרן בשירו -
טַעֲנַת הַמְּשׁוֹרֵר:
"אֲנִי שַׁלְהֶבֶת הוּא אָמַר
מְהַבְהֵב בָּאוֹר הָרַךְ
שֶׁל נֵר דַּקִּיק וְצִבְעוֹנִי
נִסְתָּר מֵעִם הָרוּחַ
שֶׁמָּא תִּנְשֹׁף זוֹ עַל אוֹרִי
וּתְכַלֶּה אוֹתִי" - עמוד 44.
מעצם הווייתו, המשורר מודע לשלהבת שבתוכו, לאש המניעה אותו מבפנים. כולנו זוכרים את ירמיהו הנביא ניבא במילים נוקבות "כאש בוערת עצור בעצמותיי".
בבית השני אנו עדים לכך, שהפחד מן הרוח שתכלה את הלהבה שבו, כאין וכאפס הוא מן המורא האחר, החשש מכוחה של האש הפנימית לכלות את הכול, גם את המשורר ושירתו.
"אֲנִי שַׁלְהֶבֶת הוּא אָמַר
רוֹכֵן בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט
לֶהָבָה מֵעָלַי דּוֹלֶקֶת
נֶחְבָּא מִפְּנֵי הָרוּחַ
אַךְ שַׁלְהַבְתִּי שֶׁלִּי בּוֹעֶרֶת
וּמְכַלָּה אוֹתִי".
מוטיב זה של שלהבת היצירה, שלהבת המשורר, מסקרן מאוד. אלרן מתכתב בשירו זה עם שירים רבים, ואציין כמה דוגמאות.
בספרו של עשהאל פוחצ'בסקי 'גחלת' מופיע מוטיב זה בשיר המבטא את עיקר הארספואטיקה שלו: 'גחלת' הוא שם הספר, ומעניין לראות כיצד הגחלת הזו מאירה את שירי הספר כולו.
השיר פותח במלים:
"אֵין את משיבה אהבתי אליי?
מוטב!
תהא גחלתָה טמונה בלבּך
עד נשוב בה רוח הזמן
והייתה לשלהבת".
האש בשירו של יוסף אלרן חזקה מן השירה ומן המשורר, וראו מה כותב עשהאל על כוחה של השלהבת הזו:
המשורר שלח אהבתו לאהובתו, ומשזו לא נענתה לו, לא תם חלקה של הגחלת הזו. יש לה כוחות משלה, ויש לה התמדה בלתי נפסקת. השיר נבנה שלב אחר שלב מהתפתחות כוחה ומתעצומותיה של אותה גחלת:
הגחלת של האהבה לא נתקבלה על-ידי האהובה, והנה היא מתדפקת על לבה, נחבאת בתוכה, טמונה בתוך לבה, לא מוותרת, ובחלוף הזמן, בנשוב הרוח, היא מקבלת חיים אחרים. הגחלת ציפתה לשעת הכושר שלה, והנה היא הופכת לשלהבת.
אלרן פוחד וחרד, שהרוח תְכַבֶּה את האש, עשהאל המשורר חש שהרוח רק מלבָּה את האש, נותנת לה חיים אחרים, חיים של תעצומוֹת.
מוטיב זה על גווניו אכן מושך את הלב בשירת יוסף אלרן ובשירת עשהאל פוחצ'בסקי, וּרְאו נא כיצד שיריהם מתכּתבים בעצם עם המשוֹרר הלאומי שלָנו חיים נחמן ביאליק:
התלקחויות דומות ראינו גם בשירתו. כך לדוגמה בנושא פיתוח מוטיב האש: המעבר מניצוץ ללהבה, בשיר 'כוכב נידח', הדמעה הרותחת של המתמיד בשיר 'לבדי'. והתפתחות המוטיב משמעה ברור: התחזקות הלהבה היא עדוּת לחיים פנימיים, לאנרגיה בּלתי נדלֵית.
האהובה, שדחתה את הגחלת, לא השיבה לו אהבה. אך, מעתה הלהבה הפנימית הזו חיה בתוכה חיים משלה, מתלקחת, מתחזקת, ומשפיעה בכל כוחותיה על האהובה. אותה להבה מקבלת ממדים אלוהיים, כובשת את ישותה של האהובה:
"פרצה אז שלהבת-יה זו
וליחכה את לְשד עצמותייך!".
ונשוב לספרו של אלרן שמלהטט במוטיב האש והחום. בשיר אחר שלו, 'חמיקת עינייך' רואים אנו את המשורר יוסף אלרן, כשהוא חרד מן הרגע שבו עיניה לא ישדרו לו חמימות. בשיר זה מחכה הוא לחום שימלא אותו, שיטען את המצברים שלו:
"אַךְ יָדוֹעַ גַּם יָדַעְתִּי
כִּי בְּהִסּוֹג הַחֹם מֵעֵינַיִךְ
אַל לִי לָלֶכֶת אַחֲרַיִךְ". עמוד 43.
מוטיב זה מקבל פנים אחרות, כאשר אלרן מחפש את האור, לא רק חום. שלהבת המשורר מחפש אור ביקום, אור גנוז, לבטא את הנסתרות.
בשירו "סוף דבר והתחלה" עמוד 83, כותב הוא: "ובָא הָאופֶל אֹור נגוֹז, קָפא עולָם ויָם הָמה".
מוטיבים אלה של אור ואש, נשאבים אצלו מעולם של בראשית, ואכן רבים משיריו הם צמא לעולם היולי קדום, עולם של אש בראשית שמחוללת יצירה ובריאה.
גם המשיכה לאהובה, לאהבה, קשורה ברצון לינוק חום ואור:
"כּמו רצה הרוח
לנשוק לה על העוֹר
ללוֹק לובן פָּניה
לינוק כך את האור" - עמוד 42.
שירתו של אלרן אוהבת את הטבע, ואכן שם הספר מעיד על כך: "כמו הים, כמו הרוח, כמו החול". איתני הטבע משחקים ברגשות האנושיים, מובילים את שלהבת המשורר, מלבּים את אש האהבה.
תעצומות אלה מצאנו גם בשירת חיים נחמן ביאליק:
אותה שלהבת, שעליה שר ביאליק, אכן יש בה כוח לכלות, כפי שראינו גם בשירו של אלרן בפתח הסקירה. וכך נמצא מוטיב זה אצל ביאליק:
הלהבת הנידחת אינה מוותרת. כמו אותו זלזל של ביאליק, שאיש לא האמין בכוחו הדל, והנה כוחו מתעצם: הנה באה מחזוריות העונות והעצימה את כוחו. כאן הגחלת מסתייעת ברוח ומגבירה עוצמתה, מקבלת מהות אלוהית וממד של שגב אלוהי - וכך כובשת את רוחה ונשמתה של האהובה.
ב'שירת ההיכלות' מצאנו את המוטיב של אש שאוכלת אש, והנה אותה להבה עצומה שמכלה אותה, את האהובה, אוזרת כוח וממשיכה בדרכה:
"ועדַי תגיע האש, וּשרפתני
והייתי אני מַצית האש
ואף העֵצים לעולה אהי!".
החשש מאובדן החום והאור מלווה את שירת אלרן, שכל כולה מעוגנת בקשר העז עם איתני הטבע.
וכך הוא כותב על הפחד שיִכְלה האור, הפחד מאובדן כוחות האור שמפרנסים את חייו, את האהבה:
"רוח סתָו לחשה מזימות
ואמירות על סוף האור
ולא אמרה אִם האור החַם
בעוד שנה ישוּב יחזור" - עמוד36.
שירתו של יוסף אלרן מעידה, כי עוד כוחה של השירה להפעים לבבות, להעיר את השלהבות. האש הפנימית הזו עוד תוסיף ותעניק לנו מן החום שלה, ועל כך יבורך
יוסף כהן אלרן - ותבורך הוצאת 'צבעונים' שכֹּה היטיבה להפיק ספר נעים לעין ומושך את הלב.
- "כמו הרוח, כמו הים, כמו החול", הוצאת צבעונים, תשע"ו 2015, 84 עמודים.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
