יוסי ורטר מ
הארץ, מקדיש את טורו השבועי למה שהוא מכנה "מופע האימים של
בנימין נתניהו" לכלי התקשורת. הוא כותב:
"האנרגיות שלו בלתי מתכלות. הוא מפחיד ומלטף, מקסים ומרתיע, דרמטי וקומי, משיחי וממוסמך, מלא בעצמו ומעצמו. הרפרטואר שלו חובק עולם. הבקיאות והשליטה בפרטים הם טוטאליים. הוא שב ומוכיח את מה שאנו יודעים: אין בנמצא פוליטיקאי נחוש ממנו, ממוקד ממנו, יש שיאמרו, קטלני ממנו.
העייפות, השחיקה, הן ממנו והלאה. התשוקה בוערת בו בדיוק כמו ביום הראשון. אולי אף יותר, כי בניגוד לתחילת הדרך ב–1996, מתלווים לה תחושת קורבנות עמוקה, מצטברת, ויצר בוער לרכוש את הערכת והכרת התקשורת בגדולתו, אותה תקשורת שהוא פועל לגמד ולהכניע בכל דרך".
ורטר, בטורו, מלעיג על ביבי כמי שכמו נכנס ל"מלחמה" תקשורתית חדשה, בגורם לא ידוע שצפוי לאיים על כהונתו: בין אם מדובר בדוח המנהרות של מבצע צוק-איתן ובין אם מדובר בחקירה המדשדשת ובאה...
דומה, לשיטת ורטר, שהטריגר שהקפיץ את ביבי הוא ה"פוטש" של ישראל כץ, שדעתו לא נחה מכך שיותר מידי כוח במפלגה מרוכז בידיים של ביבי, "ולמזכירות המפלגה לא נשאר". התמיכה הנלהבת של בכירי הליכוד, ייתכן, עוררה את תגובת "הילחם או ברח" של ביבי, תגובה שהרפלקס הנלווה לה הוא העלאת סרטוני תדמית-ביבי ליוטיוב (כך משתמע מדברי ורטר).
להבדיל ממתי טוכפלד מ
ישראל היום שמצדד בביבי, ורטר דווקא קורא קריאות עידוד לכיוון ישראל כץ, ומסכם: "עקרונית, הצדק עם כץ. כך צריכה להתנהל מפלגה מסודרת. בעידן נתניהו כל מוסדות הליכוד, במיוחד המזכירות, רוקנו מסמכויותיהם והפכו איבר מדולדל וחותמת גומי".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
