"ליברלי: חופשי, מתקדם, סובלן, נאור, נדיב, פתוח, טולרנטי, רחב לב" – הגדרתו של איתן אבניאון. "ליברליות: שאיפה לחרות הפרט והכלל, יחס של סובלנות לדעותיהם של אחרים, תביעת חופש המחשבה והדעה של כל אדם בתחום החברתי, הכלכלי או הדתי" – הגדרתו של אברהם אבן-שושן.

אני מעדיף את ההגדרה של אבן-שושן, משום שהיא אוביקטיבית: ניתן לבחון האם האדם שמולנו שואף לחרות כללית ולחופש מחשבה לכל. בהגדרה של אבניאון יש חלקים סובייקטיביים: מה זה "מתקדם"? מי יקבע מיהו "נאור"? האם שמרן אינו יכול להיות נדיב ורחב לב? אבל גם בהגדרה של אבניאון יש מרכיב אוביקטיבי חשוב ביותר: סובלן, פתוח, טולרנטי. בנושא הזה יש הסכמה בין שני המילונאים: ליברליזם הוא (רק או גם) פתיחות לשמוע דעות אחרות ואפילו מנוגדות.

לפי ההגדרות הללו, רבים מאלו שמתהדרים בימינו בתואר "ליברלי" רחוקים מאוד מלהיות כאלו. מבחינתם, הסובלנות והפתיחות הן רק לדעות דומות לשלהם. מבחינתם, חופש המחשבה והדעה שמור רק למי שחושב כמותם. הם הפכו את המילה "ליברלי" לתואר הכבוד הנעלה ביותר, ואת המילה "שמרן" – למילת הגנאי החריפה ביותר. הם אינם מוכנים לקבל השקפת עולם שמרנית, ומכנים אותה בשמות גנאי: דעה חשוכה, חומייניזם, חזרה לימי הביניים. ה"שיח" שלהם הוא מונולוג: הם מוכנים לדבר רק עם עצמם ולשמוע רק את שכמותם. אותם "ליברלים" הם למעשה עריצים – ולא רק במחשבה. הם מנסים לכפות את דעתם על הכלל, אפילו אם מדובר בדעת מיעוט. נראה כמה דוגמאות לכך, מהארץ ומהעולם.

נתחיל בעניינא דיומא, עם מצעד הגאווה. נושא הלהט"ב הפך לטרור מחשבתי ולעיתים אף מגיע לכדי סחיטה באיומים. עיריית ירושלים הורתה להסיר שלטים נגד מצעד הגאווה בעיר בשבוע שעבר, והתעלמה מפנייתו של הרב הראשי לעיר, הרב אריה שטרן הדתי-לאומי, שביקש להפחית את הפגיעה ברגשותיהם של מאות אלפים מתושביה. הבעת דעה אנטי-להט"בית היא הסתה, הומופוביה, שנאה, חשוכה, חומייניסטית. דעה אנטי-להט"בית היא פסולה מיסודה בעיני הליברלים. משטרת המחשבות פועלת במלוא המרץ – לטובת המיעוט ונגד הרוב. אפילו המשטרה הממשית נכנעה לטרור הזה, והיא מצרפת את דגל הגאווה להודעותיה לתקשורת בעניין היערכותה למצעדים הללו.

כאמור, הדיכוי הזה כבר עבר למישור המעשים. לפני כשנה ארגנו הלהט"בים יום מחאה בנושא אימוץ בידי הורים חד-מיניים. אחד מהם הודה בריש גלי, ואפילו בגאווה, שהם סחטו חברות גדולות כדי שיעניקו לעובדיהן יום חופשה ויאפשרו להם להשתתף באירועי המחאה. היה זה היחצ"ן מור שובבו, שאמר לגלובס:


"רצינו לקבל הצהרה מכל החברות לא רק על זה שהם לא מורידים כסף למי שייעדר מהעבודה, אלא שהם יוצאים בהצהרה פומבית שהם תומכים בקהילה הגאה... רוב החברות הסכימו. על מי שלא הסכים, הפעלנו לחץ מאסיבי באמצעות האנשים בקבוצה. התקשרנו למנכ"לים, לסמנכ"לים, לדוברים. אמרנו להם: נדאג לעדכן בתקשורת שאתם לא איתנו. היה מספר מצומצם של חברות שהיה צריך להילחם מולם בצורה הזאת. רוב החברות יישרו קו. מרגע שזה התחיל להתגלגל כדבר נכון - נולד מומנטום. חברות התחילו להתקשר אלינו וביקשו: תכניסו אותנו לרשימה".

גלובס המשיך ודיווח: "לפעמים הם ממש איימו", אומר שלא לייחוס אחד מהמעורבים. "גם עיתונאים התקשרו לאיים. והמנהלים חושבים: מה אני צריך להיות קורבן של אמבוש תקשורתי?". כשנוכחו שחברה כמו אל-על, שלא מעט מחבריה נמנים עם חברי הקהילה, לא ממהרת לנקוט עמדה רשמית - עלו מולם בפוסטים, נכנסו לקבוצת הדיילים. עד שהקבוצה נעתרה (סוף ציטוט).

זו הייתה עבירה פלילית ברורה ביותר: סחיטה באיומים. העונש המירבי עליה הוא שבע שנות מאסר – כמו על מתן שוחד וכמו על עדות שקר. זהו כבר טרור פלילי לכל דבר. לא תמיד צריך לשבור ידיים או להניח מטענים; לפעמים מספיק לאיים. מישהו עשה משהו עם העבירה הזאת? ודאי שלא; כי זה כוחם של טרוריסטים: הם מפחידים ומשתקים.

לא רק בנושא הלהט"בי אנו עדים למסעי הפחדה. המילה "הדתה" זוכה בהקשר זה למקום של כבוד בשורה הראשונה. הדתיים משתלטים על צה"ל, הדתיים מכניסים כפייה למוסדות האקדמיים, הדתיים הופכים את תל אביב לבני ברק, הדתיים הופכים את ירושלים לטהרן – ועוד כהנה וכהנה דברי שטות והכפשה.

טיעונים כגון אלו המושמעים לגבי צה"ל והאקדמיה, הם קודם כל צביעות. (אגב: זוכרים שלפני ההינתקות סיפרו לנו שחיילים דתיים בהמוניהם יישמעו לרבנים ויסרבו פקודה? לא היה אפילו רבע מקרה כזה). הליברלים רוצים שהחרדים ישרתו בצבא וילמדו באוניברסיטאות, וזה בסדר גמור ואפילו חשוב מאוד (במיוחד ההשכלה הגבוהה) – אבל דורשים מהם להתאים את עצמם לסביבה הכללית. דורשים מהם לוותר על חלק מאמונתם, דורשים מהם להתפשר על קיום מצוות.

הליברלים – מתוך בורות, אדישות או שתיהן – מתעלמים מכך שיש מי שמוכן לאכול רק מהדרין ויש מי שלא מוכן לשבת בכיתה מעורבת. במבט מתנשא, הם אומרים: אם יש דתי שאוכל כשרות רגילה ומוכן לשבת עם נשים, למה בשבילך זה לא טוב? הם זועקים נגד מיעוט שכופה את אורח חייו על אחרים – וזה רגע אחרי שהם צועקים במלוא גרון בעד זכויות להט"בים ברחובה של עיר. ואחר כך הם מתפלאים, שוב בזעם כמובן, על כך שחרדים רבים חוששים שהמטרה האמיתית שלהם איננה שירות צבאי או יציאה לעבודה, אלא להעביר אותם על דתם.

הטיעונים לגבי תל אביב וירושלים הם כבר הסתה ברורה. תל אביב חילונית כפי שלא הייתה מעולם; אני גר בה כל 55 שנותי ויש לי קנה מידה להשוואה. בירושלים שלפני עשור או שניים לא היה מתקיים אפילו מצעדון גאווה ולא הייתם מוצאים בית קפה פתוח בשבת; היום יש בשפע משניהם. ככלל, הציבוריות הישראלית נעשית יותר ויותר חילונית – למרות שמספר הדתיים רק הולך ועולה. וזה מה שמפחיד באמת את הליברלים: הידיעה שהספינה הריקה שלהם מתנגשת בספינה המלאה שלנו, וברור מי זו שתשרוד על פני המים.

הביטוי הבולט ביותר להדתה, בעיני הליברלים, הוא הדרת נשים. אכן, יש מעשים פסולים ואף דוחים בהקשר הזה, במיוחד בצד החרדי. אין שום סיבה שנשים לא יוכלו לבחור ולהיבחר. אין שום סיבה למנוע מנשים להתבטא בפומבי. אין שום סיבה שלא לשמוע דברי תורה מאישה. בוודאי שאין זו דרכה של היהדות, להפוך את האישה לשילוב של עקרת בית, יולדת סדרתית ומפרנסת – בעוד הבעל במקרה הטוב עובד קצת, ובמקרה הגרוע מתיימר לשבת וללמוד.

אבל לא על זה יוצא קצפם של הליברלים. בנדיבותם כי רבה, הם לא מנסים (בינתיים?) להתערב בנעשה בחדרי-חדרים של החרדים. הם כן יוצאים ביד רמה להגן על כבודן של הנשים החרדיות בפרהסיה: נגד קורסים מקצועיים ואקדמיים בהפרדה מגזרית, נגד עזרת נשים באירועים פומביים, נגד חלוקת רחוב לגברים ונשים. אלא שאז נשאלת שאלה פשוטה: מה לכם כי נזעקתם? אם הנשים החרדיות עצמן לא מתקוממות, מה זה עניינכם? התשובה המתנשאת שלרוב תשמעו: הן מפחדות, הן לא יכולות. אלא שאם תשאלו על מה מבוססת האמירה הזאת, תגלו שמדובר בדעות קדומות מעורבות בשמועות ומתובלות בפטרונות.

אני לא אוהב שלטים האומרים לנשים ללכת בצד אחד של הרחוב, משום שהרחוב הוא רשות הרבים – ולא מצאנו בשום מקום בהלכה הקפדה שכזאת; עובדה שחרדים בכל העולם, כולל בישראל, מסתדרים היטב בלעדיה. אך אם מדובר בשכונה שכל-כולה חרדית, בה הנשים יודעות מה המגבלות ומקבלות אותן – ההתערבות "לטובתן" איננה ליברליזם, אלא נסיון כפייה הגובל בעריצות. כי זהו הליברליזם של 2019: לא קבלת המיעוט, אלא יומרנות שחצנית לקבוע מה טוב בשבילו.

בנובמבר שעבר קפצו מעורם חסידי הליברליזם: בג"ץ קבע שבגידה היא עילה לשלול מאישה את חלקה בדירה! הקצף יצא על שני שופטים: דוד מינץ חובש הכיפה הסרוגה ואלכס שטיין השמרן, שניהם מינויים של איילת שקד. הכותרות נכתבו, הפרשנויות נאמרו, הזעקות הדהדו, הוגשה אפילו בקשה לדיון נוסף. בעיה קטנה אחת: בג"ץ לא קבע את זה.

באותו מקרה קבע בית הדין הרבני הגדול, כי אישה לא תקבל זכויות בדירה המשותפת לה ולבעלה לשעבר. שניים משלושת הדיינים הזכירו שהיא בגדה בו, ואחד מהם אף ציין זאת כסיבה נוספת למניעת השיתוף. אבל, וזה העיקר, השותפות נשללה בגלל המשטר הממוני הייחודי בין השניים. מאחר שבית הדין לא שלל את השותפות בשל הבגידה – קבעו מינץ ושטיין – אין מקום שבג"ץ יתערב בפסק דינו. שטיין אף הדגיש, שבגידה איננה ממלאת תפקיד בחלוקת הרכוש. מדבריהם ברור, שאם בית הדין היה שולל את הדירה רק בגלל הבגידה, הם היו מתערבים (כפי שסבר בדעת מיעוט השופט יצחק עמית).

מה למדנו מזה? שהליברליזם של השמאל אינו פטור מהתופעה החמורה ההולכת ופושה בחוגי הימין: פברוק פסקי דין של בית המשפט העליון, ואז מתיחת ביקורת בשל אותם פסקי דין שלא היו ולא נבראו.

מבית המשפט העליון שלנו נעבור לזה של ארה"ב. באחותנו הגדולה שמעבר לים אתם יכולים לשמוע בשנתיים האחרונות קריאות שבר: הנשיא דונלד טראמפ ממלא את בתי המשפט בשופטים שמרנים! הוא גרם לרוב שמרני בעליון! מה יהיה על זכויות הפרט? מה יקרה לחרויות המקודשות?

אין זה סוד, שאני לא מחסידיו של טראמפ (בלשון המעטה שבהמעטה). אבל יש מקרים בהם הוא צודק, ויש מקרים בהם הטענות כלפיו הן צביעות ואף הסתה. טראמפ עושה בדיוק מה שהחוקה מטילה עליו לעשות: מביא שופטים לאישור הסנאט. הרוב הרפובליקני בסנאט עושה בדיוק מה שהחוקה מטילה עליו לעשות: מאשר אותם, כי הם נראים לו. זה מה שעשו נשיאים דמוקרטיים וסנאטורים דמוקרטיים, וזה מה שהוביל במשך שנים רבות לרוב ליברלי בבית המשפט העליון ואולי גם בבתי המשפט הפדרליים. אבל כאשר טראמפ עושה זאת – אותם ליברלים מוכנים לעשות הכל, כולל הכל, כדי למנוע את המינויים הלגיטימיים הללו (ע"ע ברט קוואנו).

השיטה האמריקנית היא של מינויים פוליטיים לחלוטין לבתי המשפט. שיטה רעה מאוד, ולא פלא שאין לה אח ורע בעולם. אך כל עוד זאת השיטה – לא רק שמותר לפעול לפיה, אלא שחייבים לפעול לפיה. מאחר ששופטי בית המשפט העליון מכהנים ללא הגבלת זמן, היא מובילה לכך שיש תקופות ממושכות בהן הרוב בעליון הוא שמרני או ליברלי. ושוב: זה מה שקובעת החוקה. כתוצאה מכך, פסק הדין שהתיר הפלות (רו נגד ווייד) לא השתנה מאז 1973. אולי הוא ישתנה בשנים הקרובות; וזה בסדר גמור, כי החוקה הובילה לכך שיש כיום רוב שמרני בעליון. ככה זה עובד – גם אם הליברלים מוכנים שהשיטה, כמו חופש הביטוי, תפעל רק לטובתם.