פיזור הכנסת וההכרזה על בחירות 2019 מועד ב', נתפסים כביטוי חולשה מובהק של גוש הימין הפוליטי, ולפיכך, בבחינת הזדמנות חוזרת ובלתי צפויה עבור גוש השמאל-מרכז, לחולל מהפך שלטוני בישראל.

ממש כמו בסיבוב הקודם של הבחירות, גם הפעם, ממקד הקמפיין של מפלגות השמאל-מרכז מאמץ להשחיר את פניו של ראש הממשלה נתניהו, סביב טיוטת כתבי האישום הרובצת לפתחו, וכנובע מכך, הטיעון כי נתניהו מקעקע את אושיות הדמוקרטיה הישראלית ופועל להבטיח לעצמו חסינות מפני העמדה לדין. תקשורת המיינסטרים הישראלית מצטיירת ככזו המשתפת פעולה עם הסנטימנט המנחה את האסטרטגיה של השמאל הפוליטי בישראל.

נתניהו מזוהה על-ידי יריביו הפוליטיים כציר המרכזי של גוש הימין, ומכאן שנפילתו הפוליטית תהייה סנונית מבשרת לקריסת גוש הימין ולפתיחת "שערי הגהינום" למלחמת הכל הכל במפלגת הליכוד, בדרך להגשמת היעד הנכסף של החלפת השלטון. אין תימה אפוא, שסיסמאות התעמולה מגלמות בחובן את הרעיון הפשטני של "רק לא ביבי" או "נתניהו דואג רק לנתניהו", בהנחה שיוטמע בתודעת כלל הציבור המסר כי ראש הממשלה הוא מושחת ומשחית ועליו לפנות את מקומו.

ההתמקדות בנתניהו ולא במפלגתו - הליכוד, מהווה יישום של שיטת פעולה מוכרת מתחום הלוחמה הפסיכולוגית, שנועדה לתקוע טריז ומדנים בין ראש המפלגה לבין בכיריה, מעצם הנחלת המסר המובן מאליו, כי יש תחליף למנהיג, מה גם שמעל ראשו מרחפים כתבי אישום חמורים.

מנהלי קמפיינים ויועצי תקשורת מיומנים בשירות מפלגות אופוזיציה, לעולם ימליצו על הדגשת השלילה והעצמת המחדלים של מפלגת השלטון, גם אם מסרים אלה שנויים במחלוקת או ניתנים להזמה. אין כמו מערכת בחירות דינאמית כהמחשה מעשית ליישימותה של המימרה מבית היוצר של מקיאוולי - "המטרה מקדשת את האמצעים", בפרט כאשר ממד המידע הופך לתחמושת רעלנית בידיהם של הקיימפנרים (בדיסציפלינה של מדע המדינה נהוג לכנות זאת כ-weaponization of information).

המידע ה"רעלני" כאמצעי, נועד לייצר פרובוקציות, להוליך שולל, ולתמרן ציבורים שונים בשיטות ערמומיות מגוונות. זהו למעשה שדרוג של אמנות הדיסאינפורמציה, מתוך כוונה להשתמש במידע כדי "לרכוש" את לבו של קהל יעד, באופן העלול להיחשב כעיוות רצונו החופשי של האזרח התמים, וכדרבון לעיצוב נראטיב נוח לגורם פוליטי נתון.

בעידן הטכנולוגי המתקדם, עומדות לרשות מנהלי קמפיין אמצעים מהירים ואפקטיביים להפצה והנחלה של מסרים מתוכננים, בדגש לרשתות החברתיות. מסד זה מזמן כר נוח מבעבר לטפלול מידע, כאשר מסתמן כי הטמעת מסרי fake news הופכת למציאות של שגרה, בהעדר אמצעי הגנה קוגניטיביים וכושר סינון של האזרח הנורמטיבי. מכל מקום, בהנתן נסיבות אלה, תהא זו אשליה להניח כי במהלך מערכת בחירות, יתייחס ציבור המצביעים למסרי המידע המופצים מתוך חשדנות ועירנות מירביים. אשר על כן, כמו מטבע הדברים,ימשיכו להתקיים נסיבות שבהן יהיה אלקטורט היעד חשוף למניפולציות ו-fake news, באופן שיקשה עליו "לבדל את הקולות מן הרעשים".

המניפולציה בהקשר לסוגיית החסינות

אחד הדגשים המרכזיים של קמפיין ה"אנטי ביבי" ממקד מאמץ חזיתי סביב סוגיית החסינות מפני הכלא, ממנה עוצב המסר הפשטני והקליט "נתניהו דואג רק לנתניהו", בקונטקסט של חקירות נתניהו ועתה, גם בהנתן טיוטות כתבי האישום. ראוי להרהר בעצם ההיגיון הטמון בטיעון זה, מעבר לממד "חכמת ההמונים". מה טבעי יותר שאדם שאימת הדין מרחפת מעל ראשו, שיעשה כל שלאל ידו, כדי למנוע זאת, ואם ניתן אזי בסיוע חקיקה תומכת. האדם החושב, יתהה באשר למידת הרצינות או אף הרציונאליות של טיעון מעין זה בהתייחס להתמודדותו של בנימין נתניהו על חזקת החפות. כלום יעלה על הדעת שמנהיג בעל שיעור קומה, ובפרט כאשר מדובר במי שנהנה ממעמד בינ"ל ודלתות פתוחות אצל שועי עולם, "יאחז בקרנות המזבח" כאשר רשויות החוק במדינה יעגנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, את האישומים נגדו?

בעולם הערכים הנורמטיבי הנוהג במדינות דמוקרטיות, ייאבד מנהיג כזה את בסיס הלגיטימיות לעצם תפקודו ויצטייר כ"מצורע" וכמוקצה מחמת מיאוס, לא רק במדינתו אלא בעיקר בזירה הבינ"ל. דא עקא, טיעוני קמפיין ה-אנטי-ביבי מטפחים, בהדהוד בלתי פוסק, את המסר לפיו החתירה לחסינות כמוה כרישיון להפר את החוק, ואף כורכים זאת באופן מניפולטיבי, בעיסוק עתידי בקידום "פסקת ההתגברות".

יתר על כן, העובדה שגורמים מזוהים בשמאל הישראלי ובתקשורת המיינסטרים העלו לא אחת את ה"משוואה" של פרישה מרצון של נתניהו בתמורה לביטול האישומים נגדו, ובגרסה משלימה, חסינות תמורת קידום עסקה מדינית עם הפלשתינים, אומרת דרשני, ומציפה את הסטנדרטים הכפולים בהתייחסות אל ראש הממשלה נתניהו.

אשר על כן, אין זה מופרך להעריך כי העיסוק האובססיבי כמעט, של גורמי השמאל-מרכז בסוגיה זו, אף הוא שואב את חיוניותו מעקרון היסוד של התעמולה (המייוחס ל-גבלס), "אם חוזרים על שקר מספיק פעמים הוא הופך לאמת".

אגב כך יצויין כי החוקה האנגלית כוללת (עדיין) סעיף חסינות לבית המלוכה, המוכר בדיסציפלינה המשפטית בכותרת "THE KING CAN DO NO WRONG" (המלך אינו מסוגל לחולל עוולה). פריבילגיה זו ידועה כ"חסינותו של הריבון" ונכללת גם בחוקה האמריקנית, הגם שהפרשנות הסבירה הניתנת לה, מציבה אותה כאופציה אנכרוניסטית וקלושה וככזו שאינה עולה בקנה אחד עם נורמות משפטיות מתקדמות.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, חסינותו של הריבון הינה הילך מקובל בקרב משטרים באפריקה גם בימינו אלה, למרות מחאות של גורמי ציבור ואקדמיה במדינותיהם, ועל אף פסיקות של ארגונים בין לאומיים בהקשר זה. מזווית אחרת ניתן להסב תשומת לב לסוגיית החסינות המוקנית (או הנרכשת) למנהיגים, בקונטקסט של זימונם למשפט בפני בית הדין הבינלאומי בהאג, בזיקה להאשמות בדבר ביצוע פשעי מלחמה.

מכל מקום, בהקשר הפרטיקולרי של בנימין נתניהו, כאשר האיש טוען חפותו, סביר דווקא שבנסיבות של החלטה להעמדתו לדין, יעדיף ראש הממשלה להתייצב בפני בית המשפט ולטעון את טענותיו.

שיח זהויות לעומתי

מן הדין ליתן את הדעת לשיח הזהויות הלעומתי, שלא רק שמקומו לא נפקד במערכת בחירות זו, אלא אף עלה מדרגה. הביטוי המובהק לכך השתקף במאמץ שיטתי לבדל את מצביעי הליכוד - "העדר", לעומת תומכי המרכז-שמאל - "הנאורים". הגדיל לעשות בהקשר זה, מי שהיה ראש המוסד, שבתאי שביט, שלא חסך שבט לשונו, משעה שתייג את בוחרי נתניהו כ"אנשים חסרי דעת, חסרי הבנה, ושהבייס הפוליטי שלו (נתניהו) זה אלו אנשים שהסף הנורמטיבי שלהם הוא בגובה דשא" (מעריב, 21 יוני 2019). על-אף חומרת הדברים אשר שידרו סממני התנשאות והתבדלות, הסתמן כי רף ההתנערות מדברים חמורים אלה היה מינורי עד זניח, על המשמעויות הבלתי סימפטיות הטמונות בכך.

למותר להעיר כי שיח זהויות מעין זה הוא בבחינת "גול עצמי" מנקודת המבט של מחולליו, שכן בהיבט הפריסה הדמוגראפית בישראל, חלק בלתי מבוטל של האלקטורט שזכה לכינוי משפיל -"העדר", מצוי בפריפריה; הפועל היוצא של אמירות מתנשאות אלה ודומותיהן הוא קיבוע "גט הכריתות" בין מפלגות השמאל-מרכז לבין אוכלוסייה זו, וריקון מתוכן של התוכנית "האסטרטגית" של מחנה פוליטי זה (דוגמת מפלגת העבודה-גשר), למשיכת קולות מקרב המצביעים המסורתיים של הליכוד. ניכר אפוא כי הלקח ממערכות בחירות קודמות לא הופק, ויועצי הקמפיין כושלים שוב ושוב בחטא היוהרה, באופן שיש בו כדי להעמיק את השסע העדתי, הדתי והחברתי.

דגשי הקמפיין

"כלל זהב" בארגז הכלים של הקמפיינרים מכוון לשנות סדרי עולם בתודעת הציבור על-ידי הדהוד מסרים שליליים, במתכונת של fake news; כל מה שמסתמן כהצלחה שלטונית מוצג ככשל מערכתי וכמניפולציה שיווקית נטולת תשתית ראייתית. בהיבט הממוקד ניתן להצביע על מסרים מזוהים בהקשר זה, המכוונים ל-

א. גימוד הישגיו הביטחוניים-אסטרטגיים של ראש הממשלה במישור ההתמודדות מול אירן וחיזבאללה והתרסה כלפי מדיניות הריסון מול החמאס ברצועת עזה. בהקשר זה מזדקר לעין הניסיון להסית את תושבי "עוטף עזה" נגד ראש הממשלה.

ב. התייחסות בביטול לפריצת הדרך המדינית מול מדינות ערביות והצגתה כ"מופע סרק" שאין מאחוריו תוכן של ממש וגם לא יהיה כזה, אלא אך ורק לאחר פריצת דרך מול הפלשתינים.

ג. "נפנוף" בסיכונים העלולים לנבוע מ"תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ, ובאותה נשימה, "נפנוף" נמהר בהתכנות כי טראמפ, בהיותו בלתי צפוי, יוכל באחת "להתהפך עלינו" (למשל בסוגיית אירן). בעקיפין, מאמץ להציג את טראמפ כמי שפעילותו טומנת בחובה סיכונים של ממש למדינת ישראל.

ד. האשמת ראש הממשלה נתניהו בהזמנת "התערבות חיצונית" מצד הנשיא טראמפ, לתמיכה בו כמועמד המועדף לתפקיד ראש הממשלה.

ה. הצגת נתניהו כמחולל פיצול ופילוג בחברה הישראלית, וכמי שפוגע בכוונת מכוון דווקא באלקטורט שלו, מתוך ידיעה שהתמיכה בו תהיה מעין-שבטית, יהיו אשר יהיו הנסיבות.

ו. ניסיון לקעקע את דימויו של נתניהו כ-"מר ביטחון" והצגתו כנושא באחריות לכשלים מבצעיים גם ברמה הטקטית-אופרטיבית, כאשר לכל בר בי רב ידוע כי תפקידו של הדרג המדיני להתוות מדיניות ברמה האסטרטגית, בעוד התכנון והביצוע מוטלים על הדרג הצבאי. הוא הדין בייחוס מודגש של ההצלחות המבצעיות לצה"ל תוך גימוד משקלו של הדרג המדיני.

ז. מאמץ מתוכנן להטמיע בתודעה הציבורית את המושג השקרי "משטר נתניהו", כדימוי מובהק לשלטון טוטליטרי-קיסרי.

מה מסתתר מאחורי קמפיין ה"אנטי ביבי"?

המאמץ הבלתי נלאה לחיסולו הפוליטי של בנימין נתניהו אינו נובע מגישה טהרנית צרופה, המכוונת לביעור של שחיתות שלטונית, שאליבא דדורשי רעתו, הפכה לנורמה, כאשר נתניהו מתואר כקיסר המנותק מהעם; אלא מהחתירה לחולל שינוי מהותי בתפיסה המדינית הישראלית בסוגיה הפלשתינית. זוהי מעין גישה מזימתית, סוג של "איגוף אנכי", המייצרת מכנה משותף ומהווה דבק מלכד למפלגות המרכז-שמאל, בעידודה של ברנז'ה עיתונאית מזוהה פוליטית לצד ובתמיכת ארגונים לא-ממשלתיים. הללו מטיפים למיצוי מהיר של תהליך מדיני מול הפלשתינים כאשר המטרה האולטימטיבית היא יישום מהיר של פתרון שתי המדינות, כל עוד אבו מאזן מצוי עמנו, ומכהן כיו"ר הרש"פ. לחלופין, ייעשה מאמץ ממוקד לביצוע מהלך של היפרדות חד-צדדית מריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ושומרון.

סילוקו של נתניהו וכפועל יוצא מכך היווצרות כאוס פוליטי במחנה הימין, יסללו אפוא, את הדרך למימוש מהלך מדיני ישראלי פזיז, שתוחלתו שנויה במחלוקת, העלול לטפח בקרב הציבור הישראלי אשליה אוטופיסטית, גם אם לטווח הקצר, בסגנון "המזרח התיכון החדש" שלאחר הסכמי אוסלו מ-1993.

תמוה הדבר שבחתירה לכינון תנאים פוליטיים וסביבתיים נוחים לקידום תהליך מדיני בכל מחיר כמעט, נוטים מובילי דעה בשמאל-מרכז הישראלי להתייחס בביטול לתפקיד המרכזי של ממשל טראמפ במזרח התיכון, בדגש לרעיון המכונן שמאחורי "עסקת המאה". ההתייחסות המזלזלת כלפי ממשל אמריקני, שתמיכתו האיתנה בישראל הינה ללא אח ורע, ובכלל זה ייחוס בורות וכסילות לצוות המו"מ האמריקני וכינוי מבזה כלפי הנשיא הניצב מאחורי "עסקת המאה"- מתווה ההסדר המתגבש, כ"עסקן המאה", גובלים בעזות מצח ומשדרים יהירות ובוז כלפי המעצמה הגדולה בעולם.

בנסיבות אלו, קשה להשתחרר מן הרושם כי מתקיימת זיקה כלשהי מאחורי הקלעים, בין מחוללי הקמפיין להפלתו של נתניהו לבין גורמים פוליטיים אמריקניים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. מפגש האינטרסים בהקשר זה מבוסס על הערכה כי "תופעת טראמפ" היא בבחינת "תאונה" חד-פעמית, שעצם התרחשותה מנוגדת לכל חשיבה רציונאלית.

שלא במפתיע, זהו גם ההיגיון המנחה את הנהגת הרשות הפלשתינית, בבחינת "הפריץ ימות" וה"גזירה" האמריקנית תעבור מן העולם. ייתכן אפוא, שקיים ולו לכאורה, סוג של מפגש אינטרסים בין גורמי שמאל-מרכז ישראלים לבין בכירי הרשות הפלשתינית, מתוך הנחה ש"עסקת המאה" של טראמפ נדונה ל"קבורת חמור".

חילופי שלטון בישראל במקביל לכישלון צפוי של טראמפ בבחירות 2020, יעצבו גם קוניוקטורה "חלומית" מבחינת השמאל הישראלי והמחנה הפרוגרסיבי האמריקני, להחייאת הסכם הגרעין עם אירן )ה-JCPOA), הטומן בחובו לגרסתם ערכים מוספים מובהקים שישרתו גם את האינטרסים הלאומיים של ישראל. לפיכך, בעיניהם, פרישת ארה"ב מה-JCPOA היא בבחינת עוולה נוספת שהורתה בבית מדרשו של בנימין נתניהו, ועל כן שומה כי הדבר יבוא על תיקונו בנסיבות הבינ"ל האופטימליות.

שיפוט אובייקטיבי ממוקד של ראש הממשלה נתניהו נכלל דווקא, בכתבת שער נרחבת של ה-TIME MAGAZINE (יולי 2019). לצד סיקור מצוקותיו של ראש הממשלה על-רקע כתבי האישום שבדרך, הוא זוכה לפרגון בלתי מבוטל, לא רק בשל העובדה כי "עקף" את דויד בן-גוריון במשך ימי כהונתו המצטברים, אלא גם בהתייחס להצלחתו להציב את האיום האירני במוקד סדר היום העולמי, ובמקביל לקעקע את אקוטיות הבעיה הפלשתינית בעצה אחת עם ממשל טראמפ. בהקשר זה, ההישגים הישראלים הבולטים בעידן נתניהו-טראמפ הן העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והכרה בריבונות הישראלית על הגולן. ה-TIME מצטט את דן שפירו, השגריר האמריקני לשעבר בישראל, באומרו כי בחירות ספטמבר 2019 יעמתו את נתניהו "ההכרחי לביטחון ישראל" עם "עייפות החומר" הכרוכה בתיקים הפליליים המרחפים מעל ראשו.

מכל מקום, הקונסטלציה הבין לאומית הנוכחית והאתגרים הביטחוניים בפניהם ניצבת ישראל במרחב המזרח תיכוני, בדגש על האיום הגרעיני האירני ומאמצי ההתפשטות האזורית של טהרן, ישירות או באמצעות שליחיה, מן הדין שיהוו מרכיבים משפיעים במערכת הבחירות הקרובה. ספק של ממש אם ישראל תוכל להרשות לעצמה "הנהגה בהרצה" בעיתוי זה, מה גם שלזכות ראש הממשלה המכהן עומדת הפריבילגיה לקיום ערוצי קשר פתוחים עם ראשי המעצמות בעולם, בהיותו משובץ ב"ליגה" הבכירה של מנהיגי העולם.

שיפוט בעין בוחנת של הקמפיין לסילוקו של בנימין נתניהו ויצירת מהפך שלטוני, חזקה שיחשפו את הקמפיין המזימתי המסתתר מאחורי קמפיין גוש מפלגות המרכז-שמאל (ייתכן תוך שיתוף פעולה עם "הרשימה המשותפת"), להשתית תוכנית פעולה מדינית פרוגרסיבית בהקשר הישראלי-פלשתיני, אשר עלולה להתחוור כהימור מסוכן מבחינתה של ישראל; מה גם שהרעיון המכונן לאימוץ תוכנית פעולה נמהרת ופזיזה נוכח הקוניוקטורה האזורית והבינלאומית הנוכחית, טומן בחובו כשלי הבנה של המציאות המזרח תיכונית. סביר אפוא כי מאחורי מסע "רק לא ביבי" מסתתרת מעין תוכנית הונאה מתוחכמת רוויית fake news, הכופרת מכל וכל בתוחלתה של "עסקת המאה" ומקדמת באדיקות ובעורמה את פתרון "שתי המדינות".