שופטת בית המשפט המחוזי מרכז,
ורדה מרוז, הורתה לשירות בתי הסוהר לאפשר לאתי אלון להשתלב בתוכנית שיקום קבוצתית. בכך קיבלה מרוז את עתירתה של אלון נגד סירוב השב"ס לאפשר את השתתפותה בהליך זה, העשוי לקדם את שחרורה לאחר ריצוי שני שלישים מעונשה.
אלון נדונה בשנת 2003 ל-17 שנות מאסר, לאחר שמעלה ב-250 מיליון שקל מכספי הבנק למסחר והביאה לקריסתו. אלון העבירה את רוב הכסף לאחיה, עופר מקסימוב, לכיסוי חובות הימורים.
השב"ס טען, כי בשל "חומרת העבירות בהן הורשעה, ההד הציבורי הנרחב שניתן להן, קורבנותיה הרבים ויתרת המאסר הארוכה שנותרה לה לרצות, יש בשיקום הקבוצתי מידה רבה של חופש... אשר עלול להיות מנוצל לרעה על ידה ובעיקר לחשיפתה לפגיעה אפשרית על ידי ציבור קורבנותיה".
מרוז קבעה, כי חשש זה אינו מבוסס ואין לתת לו משקל, "בהינתן העובדה שמזה שלוש שנים יוצאת העותרת לחופשות מדי חודש, חלקן ממושכות למדי, ושבה בשלום לבית הכלא".
לדברי מרוז, סירובו של השב"ס הוא אפליה לרעה. "אמנם לאינטרס הציבורי משקל רב בשיקולי המשיב, אולם לטעמי - האינטרס הציבורי נוטה לזכותה, לנוכח המחיר הכבד שהינה משלמת לחברה בגין מעשיה ובד בבד, תהליך השיקום שהיא מצויה בעיצומו בתקווה לתרום ולהיתרם, לשוב לחברה ולקהילה".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
