לפי מקורות יהודים עתיקים הרי כשהיה כהן גדול יוצא מקודש הקודשים, לאחר שסיים סדר העבודה בשלום ולא נזקקו, חלילה וחס, לגרור גופתו בשלשלת זהב, שנקשרה לרגליו (שלא הוכחה אמיתותה וביסוסה של גרסת קשירת רגלו של כהן גדול, בשלשלת זהב או בחבל כרוך למותניו, עד ימינו אנו), כמובא בספר הזוהר - כדי לגררו מחוץ לקודש הקודשים, אם היה, חלילה וחס, נכשל במלאכתו והיה הוא נופח נשמתו, אגב ובשל כך הרי היה הוא מניף ידיו ומראה כפותיו, בצורה מקורבת ביותר, לכוהנים ולעם, שהיו עומדים, בעזרה.