רק אורי אבנרי לבדו יודע מיהו באמת

איני יודע איך תיראה שנת 2012, אך 2013 תהיה שנה חגיגית: בשנה זאת נחגוג את יום ההולדת ה-90 של שלושה ישראלים שנולדו באותו זמן והשפיעו רבות על עיצוב החיים בארץ - שמעון פרס (כנראה יליד 2 באוגוסט 1923 אך נוהג לחגוג ב-16 בחודש), אורי אבנרי (10 בספטמבר 1923) וחיים גורי (9 באוקטובר 1923). כל אחד מהם יוכל להסתכל לאחור על דרכו ועל התלמידים שהעמיד וכל אחד מהם יראה עולם אחר. פרס יוכל להביט בצאצאיו הפוליטיים - חיים רמון, יוסי ביילין, אברהם בורג ועמיר פרץ - שסיימו כפי שסיימו, כי פעלו תמיד על על-פי מה ששינן להם רבם הגדול; חיים גורי, שכמה משיריו יעמדו לדורות, יוכל לעלעל בספרי השירה של עצמו ושל עשרות, אם לא מאות, משוררים צעירים ממנו שאוהבים אותו, ששאבו ממנו השראה ושהוא מעולם לא חסך זמן ומאמץ כדי לעודד אותם ולהראות להם כי ציונות אקטיבית וספרות טובה יכולות ללכת יד ביד; אורי אבנרי יתבונן בקבוצות שמאלניות קיצוניות שלמדו ממנו במשך כ-65 שנה לראות במדינת ישראל מדינה אימפריאליסטית, מדכאת, יהודונית, גלותית, ועכשיו זנחו אותו לאנחות ופנו לשנאה עצמית קיצונית.

הספר "רצח בין ידידים" ("דני ספרים") מבאר איך השראתו של אבנרי נחה זמן רב על צעירים אף מבלי שהם ידעו זאת, בלי שראו אי-פעם גיליון של עיתונו "העולם הזה" ובלי ששמעו את הביטוי "השבועון המסוים" (שטבע דוד בן-גוריון) או את הצירופים "מנגנון החושך" (כינויו של אבנרי לשב"כ, אז ש.ב.) או "היד השחורה" ו"הכת השלטת בישראל" - כינוייו של אבנרי לבן-גוריון ולעוזריו. השפעתו של אבנרי - אשר שירת את הכיוון הכללי של הקומוניסטים, על-אף כל הארגונים הקיקיוניים הפרטיים שהקים לעצמו במשך השנים - גדולה בחוץ לארץ יותר מבארץ, והוא כותב ומופיע עד היום בגרמניה, בהולנד ובעוד ארצות באירופה על-מנת להשמיע "קול יהודי אחר" (על-אף סלידתו מעצם המונח "יהודי") ולהציג את ישראל כמדינה חוטאת שעונשה חייב להיות היעלמות. צאצאיו הרוחניים הם אותם ישראלים צעירים העומדים כיום יחד עם ערבים ואנטישמים בהפגנות לפני שגרירויות ישראל ודורשים לפגוע בישראל, להשליך את מפקדי צבאה לבתי סוהר כפושעים נגד האנושות, להחרים את כלכלתה ואת הישגיה האקדמיים, ולגרש אותה ממושבה ליד שולחן האומות.

"מעין מאואיסטים תל אביבים-ירושלמים דה לה שמאטע"

אך גם בארץ לא חסרה לו בשעתו השפעה, בעיקר בקבוצות שנמצאות שמאלה ממרצ, כלומר קבוצות לא ציוניות. אמנון לורד מסתמך על מחקר מעמיק ועל תיעוד מוקפד וחושף את שורשי האידיאולוגיה של תומך הקומוניזם הזה, שאינו חבר המפלגה אך השותף למסעה (באנגלית fellow traveller), ולכן יכול להזיק לדמוקרטיה השנואה עליו הרבה יותר מחברי המפלגה הרשמיים. לורד חושף את הגלגולים הרבים של דרכו הפוליטית של אבנרי, שהעריץ בצעירותו את הנחישות וההחלטיות של היטלר ואת אמנות התעמולה של גבלס, ומראה איך פעולתו התעמולתית הרצופה במשך כל כך הרבה שנים עשתה את שלה בתודעתם של החוגים הקיצוניים - מאנשי "מצפן" בשעתם, אודי אדיב וחבריו, אנשי "דרך הניצוץ", אורי דייויס (שהוא כיום מוסלמי) וחברים פחות ידועים בקבוצות טרוצקיסטיות או מאואיסטיות או אנרכיסטיות הקמות ומתפצלות ונעלמות חדשות לבקרים, אך תמיד מאחלות לישראל תבוסה במאבקיה הצבאיים, ומולידות בתוך כך קבוצות חדשות שיש בין חבריהן גם מי שמוצאים עצמם בסופו של דבר ב"בני הכפר", בבל"ד של עזמי בשארה ובמקומות דומים.

איך קרה שמי שלחם ב"שועלי שמשון" של חטיבת גבעתי בחזית הדרום במלחמת העצמאות, נפצע קשה, וכתב על המלחמה את הספר הנפוץ "בשדות פלשת - 1948", כתב זמן קצר לאחר מכן את "הצד השני של המטבע", המאשים את חיילי צה"ל באונס שלא ביצעו? השורש לתגובות הקיצוניות, המקוטבות, של אבנרי כלפי המדינה והצבא הוא ילדותו בגרמניה של רפובליקת ויימאר וההשראה שספג מספריהם של לנין, סטלין, טרוצקי והיטלר שהיה קורא בדבקות בהיותו נער בבית הוריו בתל אביב. הוא ספג בתאווה טוטליות וטוטליטריות. הייתה בו תשוקה לאוונגרד מהפכני המשנה לגמרי את המציאות, ולאחר רומן נעורים קצר עם הנאציזם, גלש שמאלה, והיה לו שיג ושיח עם אנשים כעמוס קינן, ישראל בר, משה סנה, שמעון אבידן מח"ט גבעתי, עוד אנשי השומר הצעיר, יוצאי הפלמ"ח אנשי מפ"ם, קומוניסטים, הקומוניסטים העברים, אנשי השמאל אוהדי ברית המועצות בתוך לח"י ודומיהם. זו הייתה תקופה של אנשים צעירים עם ראש גדול. זאת לא הייתה תקופה של פשרות. אחד רצה שלטון עברי מנחל מצרים ועד נהר פרת, אחר רצה חברות בגוש הקומוניסטי אך עם ציונות, שלישי רצה לגרש מן האזור את האימפריאליזם האנגלי במאבק בהשתתפות הערבים, גם אם במחיר ויתור על הציונות, וכולם התווכחו והתעמקו לילות שלמים על טיבה של המהפכה שתבוא - מהפכה משחררת, המשַנָּה את המציאות מעיקרה.

הקורא מוצא את עצמו מרותק אל אבנרי הצעיר, החייל הקרבי המשוחרר השונא את ה"בורגנים שבעורף", הנע אל קריירה של בעל עיתון ועורך עיתון לעומתי בישראל של שנות ה-50' המוקדמות, כאשר לשמאל וליוצאי הפלמ"ח יש דומינאנטיות בצבא, בעולם יש מלחמה קרה, רבים משוכנעים שהצבא האדום עומד להגיע לישראל, האהדה לבריה"מ בשמאל הישראלי היא עצומה, על-אף שזו פנתה באכזריות נגד היהודים ונגד ישראל, בגין יוצא נגד השילומים, יוצאי הפלמ"ח והלח"י צריכים להשתלב במדינה החדשה או להפוך למורדים, פעולות תגמול, נאצר במצרים, מבצע סיני. בקיצור - סערה. יורה רותחת. אבנרי, כעורך "העולם הזה", הוא תמיד מעודכן, תמיד שערורייתי, נלחם בבן-גוריון ותומך במי שהעזו לצאת בביקורת נגדו. דוגמה בולטת: מבקר הסוכנות, ד"ר אמיל שמורק, פרסם ב-1951 דוח חושפני ואמיץ על שחיתויות בממסד של אותה תקופה. אמות הסיפים במדינה הצעירה רעדו, כתבי אישום עמדו להיות מוגשים, אך גזבר הסוכנות דאז לוי אשכול וראש הממשלה בן-גוריון מנעו את הגשת האישומים. המבקר ד"ר שמורק שהעז להרים את ידו במלכות הפך בן-לילה לקורבן להתקפות אישיות, ואיש לא קם להגן עליו - חוץ מ"העולם הזה". שמורק הופיע על שער העיתון וקיבל שבחים על אומץ ליבו ויושרו. בשנים שלאחר מכן אבנרי מתעמת עם הש.ב. ועם איסר הראל, עוזר לשמואל תמיר לנצח במשפט קסטנר, משנה את דעתו על קסטנר, תוחב אצבע לכל פרשה, מנפח כל דבר שיכול להזיק לבן-גוריון וממשיך לפעול למען שילובה של ישראל במרחב השמי, ניתוקה ממקורותיה האירופיים-יהודיים שלה והרחקתה מאוריינטאציה מערבית. לורד מצטיין בהחיאת התקופה הלא שקטה הזאת שבה השמאל, בעיקר מפ"ם, נמצא בשיא כוחו ואבנרי חולם על לקיחת השלטון בכוח מידיו של בן-גוריון.

כעורך "העולם הזה" אבנרי מתפקד כמעין מדריך מוערך של תנועת נוער עיתונאית, מאמן כתבים וכתבות צעירים (לא רק עיתונאים ידועים רבים כמו אורי דן, דן מרגלית ואהרון בכר אומנו ב"העולם הזה", גם עיתונאיות מצליחות, כמו סילבי קשת, זיוה יריב, אודטה ועוד רבות), מנהיג תמונות עירום בשער האחורי של העיתון (בספר אנו לומדים כי את הרעיון הגה ישראל בר) מעניק לעצמו מעין סיפוק בפרסום תמונות עירום של זיוה רודן, היפהפיה של התקופה, ועושה עצמו שותף-מפרסם בסיפורי מזמוטיו של משה דיין.

ב-1964 נוסד אש"ף. אבנרי מזדרז כבר בשנים שלפני מלחמת ששת הימים לדבר על "עם פלשתיני", "פלשתין", "מדינה פלשתינית" ו"זכות הגדרה עצמית". באמצע שנות ה-60' הוא מקים את תנועתו הפוליטית שתביא אותו לכנסת, תוך שהוא מרחיק מעצמו מטעמים טקטיים אלקטורליים את אנשי מצפן, שאותם מתאר לורד באירוניה כ"מעין מאואיסטים תל אביבים-ירושלמים דה לה שמאטע". אבנרי נבחר לכנסת לאחר מסע בחירות שבו הוא מטשטש קצת את היותו לוויין של קומוניסטים ומדבר בעיקר על התנגדות לכפייה דתית ועל זכויות האזרח. מלחמת ששת הימים מוצאת אותו בתודעה מפוצלת: הוא כותב כי אף לא לאחד מן הצדדים הלוחמים לא תצא תועלת מן המלחמה, אך במקביל הוא תומך בלהט בנצחונה של ישראל ומטיף להרוס את סוריה, שאותה החשיב קיצונית יותר ממצרים בשאיפת המלחמה שלה.

דיפלומט אש"פיסטי

בפרק הקרוי "רדיקל-שיק" (פרק 24) שוב אנו מקבלים את האירוניה הלורדית, כאשר המחבר מתאר את גלישתם של תומכי הקומוניזם משכבר הימים ל"שמאל החדש". בניו-יורק מוזמנים הפנתרים השחורים (מארצות הברית, לא ממוסררה) לדירת הפאר של ליאונרד ברנשטיין, בפריס עושה ז'אן לוק גודאר סרט אנטי-אמריקני מסוגנן, ואצלנו "אש"ף היה הרדיקל-שיק האולטימטיבי של המרחב האירופי ים-תיכוני. זו הייתה התנועה שהדיחה את הנאצריזם מגדולתו. הרודן המצרי המתקדם קרס במלחמת ששת הימים. המלך מת, יחי המלך החדש: יאסר ערפאת. כתנועה לשחרור לאומי איגד אש"ף בתוכו ארגוני טרור שמלחמתם התמזגה באלגנטיות בביצת התבוסתנות הנהנתנית, הדקדנטית, האופנתית של מערב אירופה". בפרק זה חושף לורד איך מיישר עצמו אבנרי אחרי כל עקמומית של בריה"מ בקשר לאש"ף.

קצת לפני מלחמת יום כיפור מהמר אבנרי על אריאל שרון כמנהיג עתידי שיעשה שלום עם הערבים. אחריה מנצל אבנרי את עייפות המלחמה כדי לקדם את אש"ף ולעשותו מקובל בציבור הישראלי. בפרקים הבאים מתאר לורד את פעולתו של אבנרי במישור הבינלאומי, בעזרת הקנצלר של אוסטריה ברונו קרייסקי, למען אש"ף ולמען הפיכתו ל "ראוי לבוא בסלון" (Salonfaehig) כמאמר הביטוי בגרמנית. הספר חושף כיצד בסוף שנות ה-70' הופך אבנרי לדיפלומט בלתי רשמי של אש"ף באירופה. בפרק דרמטי במיוחד עוסק לורד ברציחתו של עיסאם סרטאווי, איש אש"ף שנחשב מתון וידיד אישי של אבנרי, אשר בעקבות הרצח שלו שקע יותר ויותר לתוך ביצת הקשרים עם אש"ף ואיבד את היכולת לצאת. כדיפלומט אש"פיסטי הוא ניצל את מצוקתו של השמאל הציוני אחרי עליית הליכוד לשלטון, כדי לכוון אותו יותר ויותר לעבר ערפאת.

פרק הסיום, גם של הספר וגם של דרכו הפוליטית המשמעותית של אורי אבנרי, מתרחש בביירות ב-1982. אחרי שלושה שבועות של מלחמה, מלחמת לבנון הראשונה, עולה אבנרי לביירות עם שתי עיתונאיות: שרית לוי-ישי וענת סרגוסטי, אז צלמת צעירה. בעיצומה של מלחמה, בעוד שצה"ל שוקל אם להיכנס למערב ביירות, חוצה אבנרי את הקווים ופוגש את ערפאת, האדם שראש הממשלה באותה עת, מנחם בגין, הגדירו "האיש עם השערות על הפנים" ואת אנשיו "חיות דו-רגליות". אבנרי הנמיך עצמו בפני ערפאת ודבק בו.

אחרי מה שקרה עם ערפאת, התחיל אבנרי לדעוך. את הספר מסיים לורד בדימוי של אבנרי לדוריאן גריי. בעודו מתיישן גם בעיני השמאל ונאלץ לראות כיצד היסטוריון פוסט-ציוני וא-ציוני כמו אילן פפה הוא הוא גיבור היום של השמאל הרדיקלי, חייב ה-fellow traveller הישיש השבור וידוע הטרגדיות לבדוק את עצמו לאחור ולשאול את עצמו בכנות איפה איבד את הנכס היקר ביותר שהיה לו - את הרלוונטיות שלו. אחרי כל השנים האלו, רק אורי אבנרי לבדו יודע מי הוא באמת האיש שמאחורי המראה המטופח של שועל הכסף חסר הגיל. זוהי מחשבה לא קלה לאדם המתקרב אל תחילת העשור העשירי של חייו.

הספר אינו מתעמק ברקע המשפחתי של אבנרי, באישיותם של הוריו, ביחסיו עם אחיו אבנר (ורנר) שנהרג כחייל בריטי במלחמת העולם השנייה, בילדותו בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם, בהשפעת היקיות שלו על השקפותיו ואישיותו, בנעוריו בתל אביב, באנשים שהכירוהו באותה תקופה, במוריו בבית הספר היסודי, באופן שבו קנה לעצמו את יכולותיו הלשוניות, בהשכלה הפוליטית וההיסטורית שלו כאוטודידקט ובמה שחסר לו בכך שלא רכש לעצמו השכלה גבוהה. ואולם "רצח בין ידידים" עוזר לנו לראות היטב את התקופה שבה התחוללה עיקר פעולתו של אבנרי ולפענח את הקו המנחה הפוליטי המרכזי בחייו - הריצה בצד הקומוניזם. לורד עושה את המלאכה ביסודיות, ביושר לב, ברהיטות וביכולת לרתק את הקורא ולגרום לו לשמוע את שקשוק הדפים הנהפכים בשעת לילה מאוחרת.