שני אירועים מרכזיים התרחשו במדינת ישראל העוסקים בגישת הציבור, והציבור האקדמי בפרט, ביחס לצבא ההגנה לישראל. האירועים הללו, אשר כל אחד מהם קיבל נופך משמעותי ומרכזי בתקופתו שלו, מהווים אבן בוחן לתדמית של צה"ל כלפי החברה הישראלית, או אם לדייק, החברה הישראלית בראי התקשורת המקומית.
28.6.1967: נאום רבין בהר הצופים
ימים ספורים לאחר ניצחון מדינת ישראל על צבאות ערב במלחמת ששת הימים, ניצב הרמטכ"ל דאז, רא"ל
יצחק רבין ז"ל על פסגת הר-הצופים באוניברסיטה העברית בירושלים לשאת דברים. דבריו של רא"ל רבין לא נגעו לתהליך השלום, הם לא התייחסו לנושא צבאי כזה או אחר או להתמודדות עם איום קרב ובא. דבריו של רבין לא היו מהולים בנימה פוליטית או התייחסו לרצונו לחולל שינוי מהותי.
רבין, מי שגדל והתחנך בארץ, שהיה לוחם ב'הגנה' ובפלמ"ח, שהיה מפקד חטיבה בגיל 26, עמד על פסגת הר-הצופים משום שאמרו לו לעשות כן, ביקשו ממנו. האנשים שביקשו מרבין לעשות זאת לא היו רדיקליים, לא התעטפו בנוצות הפוסט-ציוניזם או הפוסט-מודרניזציה, האנשים שהיו ודרשו שרבין ינאם על הר-הצופים היו אנשי האקדמיה, שלא רק שרצו שרבין יבוא וינאם ויספר את סיפור גבורת הלוחמים הישראלים, אלא וכאות כבוד והערכה לפועלו ולתרומתו של צבא ההגנה לישראל, יקבל תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה - לאור תרומתו הרבה למדינת ישראל.
רא"ל רבין נאם. נאומו לא התעסק ב'אני עשיתי', 'אני לחמתי', 'בזכותי ניצחנו', הוא לא התייחס אל עצמו כפרט שזכה לתואר של דוקטור מהאוניברסיטה העברית, אלא ובאופן ברור ונחרץ קבע כי התואר הוא התואר של אנשי הצבא ואנשי עם ישראל כולו.
בעומדו מול מיטב המוחות האקדמיים יכול היה רבין לפרוס משנתו אודות המוכנות הצבאית, יכול היה לספר על יכולותיו הצבאיות של צה"ל שהתבטאו בלחימה שנסתיימה לפני מס' ימים ספורים, יכול היה לספר על העוצמה ועל 'ידו הארוכה של צה"ל' אך הוא לא עשה זאת.
רבין סיפר על צבא ערכי, מוסרי, החותר להאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה: "מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להוקרת האומה כולה בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך בשנת תשכ"ו. הנח"ל המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר הנרתמות למפעלי פתוח חברתי וכיוצא באלו, הם רק מספר דוגמאות לייחדו של צה"ל בתחום זה" (נאום רא"ל רבין בהר הצופים 28.6.1967).
2009-2012 - חרם על מדינת ישראל
חרם אקדמי, חרם על מדינת ישראל, חרם על מוצרים מיישובים במדינת ישראל, עידוד סרבנות לשירות בצה"ל, התנערות מהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועוד תבואות רבות מבית המדרש של האקדמיה ואנשיה שמרצים באוניברסיטות ברחבי הארץ.
הימים הם לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע
עופרת יצוקה (2009), ימים בהם אויבים מבחוץ מנסים לערער את קיומה של מדינת ישראל, ימים בהם לוחמים ולוחמות עומדים על המשמר, נמצאים במארבים ואלמנות קש ומשיבים אש למקורות ירי מצד האויב הן מהצפון והן מהדרום. הימים הם ימי לחימה של צה"ל, צבא מוסרי-ערכי-חינוכי (ע"ע תואר דוקטור של כבוד ב-67') ששם לו למטרה לא רק לאחד בין תרבויות, למזג בין הדעות ולקרב בין אלו התורמים למדינה, אלא ובעיקר (ואת זה יכול להיות ששכחנו) להגן על תושבי מדינת ישראל ולגרום להם לנהל את חייהם בשגרה, שלווה ונועם.
להאדיר את קולם של חיילי צה"ל - קול של תרומה ועשייה
התהליך בן ארבעים ושתיים השנים (וקצת יותר) שגרם לנו ולמוסדות האקדמיה בפרט, לשנות גישתנו כלפי צבא ההגנה לישראל הוא לא תהליך טיפוסי לחברה הגיונית שמעריכה את לוחמיה ואנשי הביטחון שתורמים לה. התהליך איננו תהליך בריא שבא 'לשים את הקלפים על השולחן' ולהראות לנו צד אחר בגישה ביקורתית כלפי צה"ל והמדינה בפרט.
התהליך הנ"ל הוא תהליך משחית, הוא תהליך שפוגע, מרסק, מערער ומשנה את התפיסה לא רק של אנשי 'מגדל השן' שיושבים להם באוניברסיטה תחת אורות הפלורוסנט ומתווכחים על מהות צה"ל, אלא זהו תהליך שמערער את תרומתו של דור שלם למדינה? דור משכיל שהולך לאוניברסיטה ושומע פעם אחר פעם שמדינת ישראל, לוחמי צה"ל ואנשי הביטחון הם גורמים פשיסטים, ברבריים ורוצחים, שמזכירים תקופות אפלות ממשטרים אפלים במאה ה-20.
המאבק הוא לא על הדרת דעות אנשי האקדמיה. אין בי רצון שדעתם של אנשים משכילים ואקדמיים לא תישמע, זאת זכותם ואם לא ייעשו כן תהיה פה חריגה בסיסית ומוסרית של זכויות אדם באשר הוא אדם. מאידך, קולו של מרצה הוא בבחינת קול אחד ויחיד, אך קולם של חיילי צה"ל בסדיר וב(מיל.), בעבר ובהווה, נאמד במיליונים, וזה הכוח שצריך להישמע.
אלו הן הקולות שאנו צריכים להשמיע ולהאדיר - קולות של עשייה, התנדבות, פעילות חברתית-חינוכית ותרומה שלא תסולא בפז (וגם לא תסולא במאמר שיטחי של פרופ' כזה או אחר) למדינת ישראל, מדינה שלחמנו עליה ועשינו בשבילה כל כך הרבה שאף פרופסור, רדיקלי ככל שיהיה, לא ישתווה לתרומתנו, תרומת החיילים שהגנו, ועוד מגנים, על המדינה ועל אנשיה.