מוני בערב שמחת-תורה הלך לעולמו שלמה (מוני) ניצני, שעוטר בעיטור הגבורה כסמל בצנחנים בקרב המיתלה במלחמת סיני, ובעיטור המופת כשהיה מג"ד טנקים 79 במלחמת יום הכיפורים ונפצע קשה בראשו.
למרות שנותר נכה, נאבק מוני להשתקם, והקים משפחה ומשק חקלאי בשרון. לפני כמה שנים היכה בו שוב הגורל, ובנו הלך לעולמו ואחר כך אשתו. תנצב"ה.
ברן על דרכו של אלוף אברהם אדן (ברן) חלקתי, והזכרתי זאת לא מעט פעמים. אך תמיד אזכור לו לטובה, שהיה בן-אדם, והיה מוכן לשמוע - שלא כעמיתיו האלופים - ביקורת של חיילים, ששלח לקרב במלחמת יום הכיפורים.
לפני כעשר שנים, כשאך ייסדנו את הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה, והתחלנו לחקור את הביזיון של גדוד 890 בקרב בטרטור 42, ליד החווה הסינית, החל הממסד הצבאי להתרגש. בתגובה, כינסה העמותה להיסטוריה צבאית מושב מיוחד באודיטוריום בר-שירה באוניברסיטת תל אביב, כדי להזים את טענותינו, אך ראשיה התכוונו לא לתת לנו זכות דיבור.
כשהתברר, שנהיה שם, ברחו כמה מגיבורי האסון, בחיפוי ראשי העמותה, והמציאו תירוצים קלושים, שאפילו נכדיי כבר התבגרו, ואינם מספרים כאלה לגננותיהם. רק ברן, שפיקד על אוגדה 162 במלחמה, היה מוכן לענות לטענותינו, והסביר את מעשיו ואת פקודותיו. על כך אזכרהו לטובה.
זריזותו של הצבי המקרטע איציק, מנהל סוכנות הדואר בעיירה הסמוכה, פועל במבנה קטן, שאינו מכבד את הבאים ואותו, אך נותן שירות נהדר, יעיל, מדויק, מהיר וחייכני. איציק אינו אשם, שלמרות שיפורים מדהימים באיכות שירותיו, נותר הצבי המקרטע, מעסיקו, מפגר.
קרובת משפחה סיפרה בפייסבוק על תלאותיה. כשנה מאז שעברה לדירתה בגוש דן, ועדיין הדואר מהסס להגיע אליה - לכאורה, לטענת נציגיו של הצבי - כיוון שלא הדביקה את שמה על תיבת הדואר שלה. כמובן, הסבר מצוץ מן האצבע.
מכתב, ששלחתי לקיבוץ בעמק יזרעאל, זחל את כל הדרך מהשרון בשבועיים - הישג אדיר לצבי שבור-רגליים - וחייב אותי להתנצל כמה פעמים. מכתב רשום ליישוב בשפלה עשה את דרכו הארוכה במעלה ההרים התלולים מהשרון - בשמונה ימים. והשיא הנוכחי - שלהערכתי, לא יחזיק הרבה זמן: מכתב ליישוב בהרי ירושלים (מרחק של כשמונים ק"מ), עשה מסע כומתה, והגיע ליעדו אחרי יותר משישה שבועות - אומר שנית, יותר משישה שבועות (!). כלומר, הצבי המקרטע עשה כשנים-עשר ק"מ בשבוע, שהם פחות מק"מ ליום. אפילו שבלול שיכור וקיטע היה גומא את הדרך, עם חגור פילים, בזמן קצר יותר.
חטף סנוקרת פרשנינו - כנראה בגלל ציפייתם לניצחון של
ברק אובמה - הופתעו כשמיט רומני גבר עליו בקלות יחסית בעימות הטלוויזיוני הראשון ביניהם.
מי ששולטים בחומר ידעו, שאובמה טוב בהקראה תמה מהטלפרומפטר - כמו רבים ממנהיגי-הדמה, שצצים בכל מקום. הדמגוג האיסלאמיסטי האשים מיד שיריבו שיקר, והיו לו עוד תירוצים לסנוקרת שחטף, ואולי תורידו מבימת ההיסטוריה. בקיצור, מפלה נחמדה לקראת החג. כן יאבדו כל אויבינו.
תוכנית הריאליטי הגדולה ביותר - העימותים - קובעת הרבה מי יאכלס את הבית הלבן. במצב של הובלה באחוזים ספורים, די ברור, שהכף תיטה לצד רומני - אם לא יטעה. קשה להבין איך נתנו האמריקנים לשטות טלוויזיונית מעמד כה רם.
העימות הראשון בהיסטוריה - בין סנאטור ג'ון פ' קנדי (דמוקרט) לבין ריצ'ארד מ' ניקסון, סגן הנשיא (רפובליקני) - בשנת 1960, הוכרע בגלל אי-יושר של מטה קנדי. אנשי המטה של קנדי, שידעו שניקסון נוטה להזיע (דבר מגונה באמריקה), ביקשו לחמם קמעא את האולפן בתירוץ, שקנדי סובל מכאבים בגבו, שנשבר כשפיקד על טרפדת במלחמת העולם. מטה ניקסון לא חשד שמרמים אותו, ונענה מתוך אבירות לבקשה.
ניקסון, שהגיע לאולפן חולה אחרי טיסה ארוכה ומסופר זוועתית, הפסיד בעימות הטלוויזיוני בנקודות מעטות - בעיקר, כיוון שהזיע. רוב מי שהקשיבו לעימות ברדיו לא התרשמו מהשטויות של קנדי, ונתנו את הבכורה לניקסון, אלא שזה כבר היה בעידן הטלוויזיה. קנדי ניצח, והשקיע ברוב טפשותו ושחצנותו את ארצות-הברית בבוץ הוייטנאמי.
נשבר להן כשלכמה נשים של חיילים משוחררים נמאס מהאדישות לזעקת בעליהן - הן יצאו למאבק לגייס את דעת הקהל למען בעליהן, שסובלים מהלם קרב, ואין לממשל האמריקני די משאבים לטפל בהם.
במקום לצעוק, או להפגין, נשות החיילים התפשטו, והצטלמו
בעירום אמנותי, כשעל גבן נכתבו כרזות למען בעליהם הסובלים - כדי להפנות את תשומת-הלב לבעיה, שאינה מטופלת כיאות, לדבריהן.
קצת פרובוקטיבית, אך מחווה ראויה לתשומת-לב.
חיילים ותיקים נמוגים ד"ר ג'וזף לי פארקר הצעיר - רופא, שנחת בשישה ביוני 1944 בחוף אומהה בנורמנדיה - הלך לעולמו בעיר גרינסבורו ליד אטלנטה, בירת ג'ורג'יה, בגיל 95. ד"ר פארקר הינו, כנראה, הרופא האחרון מהכוח, שנחת ב"יום הארוך ביותר".
הוא שירת כרופא בגדוד שירותי החוף 6 של
חיל הים האמריקני, ומילא את תפקידו במשך שלושה שבועות בראש החוף, וטיפל בפצועים אמריקניים וגרמניים. עם עוד שישה-עשר מלוחמי גדוד שרותי החוף 6 עוטר אשתקד במדליית לגיון הכבוד הצרפתית על מעשיו בנחיתה.
בשנת 1943 הוצב כרופא במחנה פאריס בדרום קרוליינה הדרומית ואחר כך בכוח האמפיבי 6 ובגדוד שירותי החוף 6, שנשלח לבריטניה. "לא קיבלנו אימון מיוחד" - סיפר לפני כמה שנים ד"ר פארקר - "רוב הזמן בדקנו את רמת הכלור בבריכות-השחייה במחנה פאריס ואת השלפוחיות ברגליהם של החיילים, שנשחקו מרוב תרגילי סדר".
כפי שאמר גנרל דאגלס מקארתור בנאומו בפני שני בתי הקונגרס האמריקני - "חיילים ותיקים אינם מתים, אלא נמוגים ...".
עוד משהו על העימות גנבתי מפייסבוק: העימות לא היה הוגן, כי לקחו לאובמה את הטלפרומפטר ולרומני הרשו להביא את הראש.
כצפוי כארבע שנים עבדתי בהארץ, ועד היום אני מתפלא על שיש מי שמוכן לשלם עבור המוצר, שהוא מנפיק לקוראיו. כצפוי, הארץ בתור לקריסה, ובצדק. אחרי עשרות שנים של ייצור מוצר עיתונאי לקוי ויומרני, יילך, כנראה, העיתון לאנשים חושבניים, בדרכם של עיתונים גרועים אחרים, וייאלם. איך אמר אברהם לינקולן, אי-אפשר לרמות את כל בני-האדם כל הזמן (אבל הוא לא הכיר את נשיאנו ואת שר אי-ביטחוננו ...).
בערב שמחת תורה שלח
עמוס שוקן את
גדעון לוי לבקש רחמים. שמעתי אותו בטלוויזיה, שהייתה פתוחה אצל הירקן. מעניין איך קורה שכל עוכרי ישראל, שמעודדים את השמדת המדינה, וישמחו על כך (עד שלא יחסלו אותם ...כי בוגדים, אוהבים רק הזויי השמאל הישראלי), באים לבקש את כספו של עם ישראל, כדי להבטיח לעצמם משכורות.
דווקא השתכנעתי מדברי לוי לא לתמוך במנוולים הללו. בניגוד למצג-השווא שלו, ישראל תהיה מקום טוב יותר ונחמד יותר כשהארץ יסגור את לועו, ויפסיק לתמוך באויביה.
שימו לב, כי את עובדי
מעריב מייצג החתרן חגי מטר, ואת עובדי הארץ מייצג אוריאל גוטליב, חתרן אחר. שתי סיבות חשובות ביותר לאי תמיכה של ישרי-דרך ושל אוהבי ישראל בעובדי שני העיתונים הגרועים הללו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
