במבצע "יבוסי" היו שישה קרבות: קרב "שיירת הדמים" ב-20 באפריל; קרבות נבי סמואל ושועפאת ב-23-22 באפריל; קרב שייח'-ג'ראח ב-25-24 באפריל; הקרב על קטמון מ-27 באפריל עד אחד במאי, והקרב על אוגוסטה ויקטוריה ב-2 במאי. בחמישה מהקרבות האלה לא השיגו כוחות ה"הגנה" את יעדיהם. בקטמון הושגו היעדים, למרות התפקוד הגרוע של לוחמי הפלמ"ח – וזאת אחרי שיצחק שדה, מפקד המבצע, הודח מתפקידו, ואחרי שפורקה מפקדתו.

שתי מטרות עיקריות היו למבצע "יבוסי": א. לתפוס בסיסים שיפנו הבריטים במרכז העיר; ב. לשבור את הכוח הצבאי הערבי בירושלים ובסביבותיה, ולמנוע כל פעולה צבאית של הלגיון העבר-ירדני בזירה זו, לאחר סיום המנדט. ראשי מערכת הביטחון העריכו באותם ימים שהשגת שתי המטרות עשויה להיות מהלך הכרעה במלחמה, או לפחות בחזית ירושלים, שהייתה החזית העיקרית במלחמה.

כדי להשיג את המטרות הללו, תוכננו –כיתור ירושלים הערבית וניתוקה מבקעת הירדן, תפיסת משלטים החולשים על הכבישים המוליכים לירושלים הערבית וכיבוש שכונות ערביות רבות בתוך העיר. לכן, רוכזו שתי חטיבות בתוך ירושלים והוקמה להן מִפקדה משותפת. לשם כך ננטשה השליטה על הדרך מהשפלה לירושלים.

הבסיסים במרכז ירושלים לא נתפסו, מפני שהבריטים לא פינו אותם; המידע על פינויָם באפריל היה שגוי. ירושלים הערבית לא כותרה ולא נותקה ממקורות הסיוע שלה, כתוצאה מהכישלונות בנבי סמואל ובאוגוסטה ויקטוריה, ומפני שהיהודים נסוגו משועפאת (אחרי שהתבררו ממדי התבוסה בנבי סמואל) ומשייח'-ג'ראח (לפי דרישת הבריטים), אחרי שכבר כבשו את היעדים האלה.

אפשר לקבוע שהליקויים בהכנות, קונספציית הגרילה, ששלטה ב"הגנה" עד מלחמת העצמאות, והפיקוד הלקוי של כל המפקדים הבכירים, ובעיקר של יצחק רבין, מח"ט "הראל", היו הגורמים לכישלונות במבצע "יבוסי". פרופ' אלון קדיש, ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, קבע בספרו ב-2008 לגבי קרב סן-סימון: "יצחק רבין לא שלט בקרב ובמהלכו".¹ שדה, מפקד אוגדת "יבוסי", לא שלט בכוחותיו. הוא רק קיבל את המשימות מהפיקוד העליון, ניסחן כפקודות והעבירן למפקדי החטיבות שלו. שדה לא מיצה את הכוח שעמד לרשותו, ומשתי החטיבות, "הראל" ו"עציוני", נשלחה רק הראשונה לרוב הקרבות.

גם רבין, מפקד חטיבת "הראל", תפקד בעיקר כתחנת מִמסר, והעביר למג"דים פקודות לא מפורטות. רבין לא השתתף בתרגום פקודותיו לתוכניות מבצעיות. שניהם, רבין ושדה, כמעט לא השפיעו על מהלכי הקרבות. הם היו בכירים ממפקדי הגדודים רק בדרגה ובמעמד, ולא בידע הצבאי או בניסיונם המבצעי. ב"ספר הפלמ"ח" כתב רבין ש"מרבית כוחות 'הראל' ותגבורת מהחטיבה הירושלמית מוטלים לקרב. הקרב הולך ולובש אופי של קרב הכרעה על ירושלים".² בקרב, שבו כל החטיבה נלחמת על החזקת נקודה זעירה אחת, כדבריו, ניתן היה לצפות ליתר מעורבות מבצעית מצדו של המח"ט. לא זה מה שהיה. רבין לא פיקד על חטיבתו, אלא בקושי על עצמו, בקרב הפרטי שלו לשרוד בתפקיד שהוטל עליו – למרות כישלונותיו בתפקידיו הקודמים – שהיה גדול ממידותיו.

אחרי שרוכזה חטיבת "הראל" בירושלים, דרש הפיקוד העליון משדה להפעילה מיד בצפון העיר ובדרומה, לפני שתיכָּפה על ה"הגנה" שביתת-נשק בכל הארץ, או אפילו רק בירושלים, ולפני שהצבא הבריטי ינסה להפריע למהלכי היהודים ולסכל את הישגיהם. בקרב על אוגוסטה ויקטוריה הוכח שהחשש מפני התערבות הצבא הבריטי היה מבוסס. שדה הפעיל את הגדוד החמישי של הפלמ"ח בשייח'-ג'ראח, אבל לא הצליח להניע את הגדוד הרביעי לתקוף את קטמון באותו לילה (24 באפריל), למרות לחצי הפיקוד העליון. ב-27 באפריל, ארבעה ימים אחרי הכישלון בנבי סמואל, שלח טבנקין שתי מחלקות ל"התקפה סיבובית" על מנזר סן-סימון, שמטרתן לא הייתה לכבוש את המנזר, אלא להוכיח שהוא ממלא פקודות. ב-29 באפריל – שישה ימים אחרי שהובא הגדוד הרביעי בדחיפות לירושלים – השתלטו שתיים מפלוגותיו על המנזר.

לפי התייחסות רבין לקרב קטמון, בספרו "פנקס שירות", לא הייתה לו כל השפעה עליו, והוא אף לא ידע ולא הבין מה התרחש בו. לפי רבין, משימת גדוד טבנקין הייתה לכבוש את המנזר. אחרי שהושגה המשימה, התפתח "קרב הגנה [ש]הפך להיות קרב הכרעה ומבחן עמידה לשני הצדדים. כמו בקרב על הקסטל – כאשר ההכרעה נפלה לא בכיבוש אלא בהגנה ובשבירת הכוח התוקף [רבין לא דייק: ב-8 באפריל 1948 נשברו המגינים היהודים של הקסטל, והתוקפים הערביים כבשו אותו, דבר המלמד על המידע שלו, ב-1948, או אחרי שהיה רמטכ"ל וראש הממשלה ועל איכות ספרו – א"מ] – הערכתי שהקרב על דרום-ירושלים יוכרע בכושר העמידה של הכוח המתגונן. ניסינו להחיש לו תגבורת דרך עמק-המצלבה. מחיר התגבור היה גבוה. הפעלנו כל שהיה ברשותנו. התחמושת הייתה דלה... בשעות אחר-הצהריים החמיר המצב [לא נכון, בשעות לפני הצהריים – א"מ], התחמושת אזלה, מספר הנפגעים הלך וגדל. בשלב מסוים ביקש מפקד הכוח אישור לנסיגה ... לשמחתי, הבינו מפקדי המקום שנסיגה פירושה הפקרת עשרות פצועים, שלא ניתן לחלצם מהמנזר [הדברים אינם עולים בקנה אחד עם עדויות הנצורים בסן-סימון]. המפקדים במנזר ערכו התייעצות נוספת. היה עמם בני מרשק, איש יחיד-סגולה שהתגלמו בו אמונה לוהטת, העזה והתמצאות בכל עת. בני היה בין הגורמים המרכזיים נגד הנסיגה".³

ראוי לבדוק את הטענה שחיילי הגדוד הרביעי היו עייפים בגלל השתתפותם הממושכת בפעולות צבאיות. בספרו "אחרי", תיאר אורי בן-ארי את קבוצת הפקודות הגדודית ב-29 באפריל לפני ההתקפה השנייה על קטמון: "מבט חלף על פניהם של הנאספים. עייפים עד לשד עצמותיהם מהמתח, התלאות, חוסר השינה ודיכאון קבורת חללינו מדי יום. כל אלה לאחר לחימה בלתי-פוסקת בארבעת השבועות האחרונים. הבחורים בפלוגות לא נראו אחרת. בכל רגע של רגיעה נשענו לקיר כלשהו, החליקו מטה למצב ישיבה ונרדמו כהרף-עין ... ללא צורך בראי הבנתי שלפרצופי בוודאי אותה הבעה".⁴

חיילים עייפים תמיד גם כשאינם משתתפים בפעולות, ואולי אז הם עייפים עוד יותר. ההשתתפות האינטנסיווית של רוב לוחמי הגדוד הרביעי בפעולות הצבאיות החלה בסוף מארס. לפני שעלו לירושלים השתתפו הלוחמים האלה בשש פעולות צבאיות, שכל אחת מהן נמשכה לא יותר מיום אחד. לא כל הפלוגות השתתפו בכל הפעולות, ורוב אלה שהשתתפו בפעולות לא לחמו בפועל. שישה מבצעים ליליים בארבעה חודשים אינם נחשבים לאינטנסיוויות רבה מאוד. אומנם נכתב על ארבעה חודשים וחצי רצופים של מלחמה של "הראל", מסוף נובמבר 1947 עד אמצע אפריל 1948, אך בחודשים האלה היו פעילים בדרך לירושלים הגדוד החמישי והגדוד השישי. הגדוד הרביעי היה פחות פעיל מהשניים. הפעילות הנמרצת של הגדוד התחילה בקרב שיירת חולדה ב-31 במארס. בקרב על נבי סמואל נפגעו שתי פלוגות מהגדוד הרביעי (של חיים פוזננסקי ושל מיכה פרי). הפלוגות של אורי בן-ארי ושל מרדכי בן-פורת, שתקפו את קטמון, כמעט שלא נפגעו. הן לא נתקלו באויב וגם לא סייעו לפלוגות שנקלעו למצוקה. לכן קשה להבין מדוע לא פעלו יחד עם הגדוד החמישי, אחרי יום מנוחה, ומדוע לא נשלחו לקטמון לאחר שלושה ימים.

הגדוד הרביעי אכן היה עייף, אך עייפותו הייתה נפשית. בספרות מכונה המצב הזה: "תשישות-קרב", ותיאורו של בן-ארי הולם אותו מאוד. מפקדיו סבלו מקשיים נפשיים מאז הכישלון בקרב שיירת חולדה. הכישלונות הרצופים של הגדוד אחרי הקרב הזה היו תוצאת "הלם המטֶה". כל כישלון הגביר את ההלם הזה. לבן-ארי היו סיבות רבות להימצא ב"תשישות-קרב", שהרי לא רק שהוא נמנע מלסייע לביצוע המשימה, ולא רק שנמנע מלחלץ נפגעים מפלוגת פוזננסקי, אלא שבאשמתו הישירה תקף פוזננסקי באיחור באותו הלילה. ב-29-23 באפריל, לא השתתפו בן-ארי ופקודיו בשום פעולה, ולא הייתה להם כל עילה מבצעית להיות תשושים. העילה הייתה נפשית, ובן-ארי חמק ממנה אפילו אחרי ארבעים ושש שנה.

המאמץ לפאר את פעולות הגדוד הרביעי ולהאדיר את עייפותם ההרואית של לוחמיו, זכה להצלחה אדירה והיה לנכס צאן ברזל בתרבות הצבאית של ישראל. תת-אלוף (מיל.) דב תמרי כתב בביקורתו על ספרו של בן-ארי: "לכל אלה הסבורים שאי-אפשר לו לחייל מבלי שיישן שש שעות בלילה – מומלץ לקרוא את תיאורי העייפות [בספר "אחרי"] של מי שלחמו חודשים ללא הפסקה".⁵ [עם הבנה מזערית כזו של הוויית המלחמה, והכתיבה עליה, אין פלא שתמרי השתייך לחבורת המפקדים, שגרמה לקריסת תורת הביטחון של ישראל במלחמת יום הכיפורים, בייחוד כסגן מפקד אוגדה, בניסיון מהלך ההכרעה הכושל בשמונה באוקטובר 1973. לימים הקים תמרי יחד עם תת-אלוף (מיל.) ד"ר שמעון נוה את ה"מכון לחקר תורת המערכה" שהכשיר מפקדים בכירים בצה"ל. מבקר המדינה ביקר קשות את תפקוד המכון, ומלחמת לבנון השנייה ב-2006 הוכיחה שתמרי ונווה הצטיינו, בעיקר, בדרדור תרבות הביטחון של ישראל, שהרי חניכיהם ב"מכון לחקר תורת המערכה" פיקדו על העוצבות באותה מלחמה].

טבנקין והמפקדים הבכירים בגדוד הרביעי האשימו בכישלונות את שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, את הפיקוד העליון ואת המנהיגות הלאומית, ועוררו אי-אמון כלפיהם, בעוד שלא איבדו את אמון פקודיהם ביכולתם. המחקר מחזק את הסברה, שנכונותם של לוחמי הגדוד הרביעי להילחם פחתה בגלל האיבה שעוררו בהם מפקדיהם כלפי הפיקוד וכלפי ההנהגה, ששלחו אותם לשדות הקרב. רבים מאנשי הגדוד הרביעי לשעבר המשיכו לרחוש איבה, שנים רבות, לבן-גוריון, לידין ולשאלתיאל, ותירצו את איבתם בפירוק הפלמ"ח בידי בן-גוריון, בכישלונות שאלתיאל בפיקוד על ירושלים, ובחוסר הניסיון הצבאי של ידין כרמטכ"ל בפועל ב-1948. האם לא סביר להניח שאי-האמון שרחשו כלפי המנהיגות הצבאית וכלפי המנהיגות האזרחית היה סיבת העייפות של חיילי הגדוד הזה, שדיכאון ואדישות היו שניים ממרכיביה? כך או כך, בגדוד הרביעי אכן היו אנשים שהשתמטו ממבצעים (לאנשים האלה קראו אז, "דגנרטים" – ובקיצור, "דֶגים"). הדגים לא יצאו לפעולות, לא נענשו בשל השתמטותם והמשיכו להשתייך לגדוד.

בשייח'-ג'ראח הופתעו לוחמי הפלמ"ח כשתקפו אותם כוחות בריטיים גדולים יחסית. לפיקוד העליון ולמפקדים הבכירים ב"הגנה" היה ידוע כי הבריטים עשויים להגן על צירי הפינוי של הצבא, ואחד הצירים האלה עובר ליד שייח'-ג'ראח (מירושלים לחיפה דרך רמאללה ולטרון), אבל המפקדים הבכירים לא התייחסו ברצינות לדרישת הבריטים להוציא את הגדוד החמישי משייח'-ג'ראח, ולא נבהלו מהאולטימטום שהציגו. הלוחמים בשטח לא ידעו מה מתרחש בעורף, וכשנודע להם על האולטימטום, משיחות עם חיילים בריטיים, הכחישו מפקדיהם, ששהו בעורף, את ה"שמועות" הללו. רבים מלוחמי הגדוד החמישי נפגעו, בגלל ההפתעה, כשתקפו אותם הבריטים.

כשהשתלטה ה"הגנה" על קטמון, הוסר האיום ממקור-חיים ומהשכונות הדרומיות האחרות, והתחזקה השליטה היהודית בירושלים המערבית. הכוח הצבאי הערבי נשבר בירושלים והמוראל שלו ירד פלאים. הש"י העריך שאחרי כיבוש קטמון "החוסיינים איבדו את שליטתם בירושלים, התערער כושר הלחימה הצבאי והאזרחי של ערביי ארץ-ישראל ושל הכוחות המגויסים שלהם. הם שמים את מבטחם בעזרה מצד צבאות ערבים סדירים". עוד דיווח הש"י ש"לא הייתה היענות של הסביבה הכפרית לבוא לעזרת קטמון. ה'פאזעה' נעלמה. כפריים לא יצאו לעזרת קטמון, מפחד תגמול והתקפה על כפריהם. אחרי כיבוש קטמון, התרחשה בריחה המונית של ערבים מירושלים, מחשש שהיהודים יכבשו את כל העיר".⁶

חטיבת "הראל" התעלמה מתרומתה של חטיבת "עציוני" לכיבוש קטמון וזקפה אותו לזכותה בלבד. סביב הקרב על מנזר סן-סימון נבנה אחד המיתוסים המפורסמים ביותר בתולדות מלחמת ישראל, והוא נועד, כאמור, להציל את הפלמ"ח מביקורת חריפה ומפירוק, ולהציל את רבין מחשיפת תפקודו האמיתי. כבר בחמישה במאי 1948 אמר "מפקד הפעולה" (כנראה, טבנקין), במסיבת עיתונאים:

• פעולת קטמון, מבצע נועז, מושלם ביותר שבוצע על-ידי פלוגות המחץ ביום מן הימים. עמדנו בפני ארבע התקפות-נגד במשך שתים-עשרה שעות, בהפסקות שעה, שעתיים. כוחנו גדול בלהחזיק מעמד. בכיבוש המנזר הותקפנו על-ידי המוני ערבים. המנזר נכבש בשעה 3 לפנות בוקר. בשעה 5 היה האויב ערוך להתקפת-נגד כבירה ... המנזר עמד נוכח התקפות כל היום. הערבים התקרבו עד חמישה מטרים מחומת המנזר. מגג המנזר הוטלו רימונים. קרב פנים-אל-פנים שעתיים, והאויב נהדף. פעולת קטמון, הנועזת ביותר של פלוגות המחץ בכל המלחמה. עמידה מול אויב עדיף, מול תותחים כבדים. אלפי חיילים מאומנים ומזוינים.⁷

אחרי עשרים שנה, כשהיה אלוף ובדרך לתפקיד הרמטכ"ל, אמר דויד (דדו) אלעזר, שהקרב על סן-סימון היה "אולי הקרב הרציני ביותר במלחמת השחרור".⁸ עם הבנה מועטה כל-כך בהוויית המלחמה ועם נכונות לשקר במצח נחושה, לא פלא שדוד אלעזר המיט על העם היושב בציון את האסון הצבאי במלחמת יום הכיפורים, והיה בין הגורמים העיקריים לכישלון.

אחרי שלושים ואחת שנה כתב יצחק רבין בספרו, שקרב סן-סימון "חרץ במידה רבה את גורלה של ירושלים. החל משלב זה ועד פלישת הלגיון, לא נעשו, למעשה, ניסיונות נוספים על-ידי הערבים לתקוף בצורה משמעותית באזור ירושלים".⁹

ב-1994 כתב אורי בן-ארי: "... עלה בידינו לכבוש את מנזר סן-סימון בהתקפת קומנדו לילית ולהגן עליו. בקרב הגנה, שהתנהל במשך שארית הלילה ועד השעה חמש אחר-הצהריים ביום המחרת, שברנו כשבע התקפות-נגד וספגנו אש כבדה ורצופה עד שהאויב נשבר ונסוג משכונת קטמון כולה. ביצענו את משימתנו. תרמנו את חלקנו לאיחודה של ירושלים המערבית, בירת ישראל".¹⁰

יעקב עציון ואברהם קלר, שלחמו בקרב הזה, והיו אחר-כך מפקדים קרביים בכירים בצה"ל (סגני-אלופים), אמרו דברים הפוכים. עציון:

• הכוח הערבי שעמד מולנו בקרב סן-סימון לא היה גדול ולא היה מאורגן. עם קצת יותר נחישות מצדנו היינו מתגברים עליו יותר מהר, חוסכים שעות אחדות של לחימה וחוסכים באבדות. ההרגשה אז בגדוד הרביעי הייתה שהחבר'ה במנזר פישלו, תפסו אותם בתוך הבניין עם המכנסיים למטה. הם הסתתרו בתוך בניין אחד, בניגוד למה שהיה מקובל ולכל מה שלמדנו בקורסים. לפי הדעה בגדוד, לא היה זה קרב גדול וקשה, אלא קרב ארוך מאוד. לקטמון ולסן-סימון נקשר מיתוס של גבורה כדי לכסות על הכישלונות, ומפני שכמה מהמפקדים שלחמו במנזר יצאו מהאלמוניות, ושניים מהם, דדו ורפול, היו רמטכ"לים. רפול היה אז מפקד מחלקה, כמוני, ולא בלט במיוחד. קרב סן-סימון היה אחת הטראומות של רפול, אירוע דומיננטי בחייו. כשהיה רמטכ"ל הוא הפך אותו למיתוס מרכזי במורשת הקרב של צה"ל, והיו לו כלים לכך. כמוהו עשו גם דדו, אורי בן-ארי, מוטקה בן-פורת ואחרים. לדעתי, לא האנשים שנלחמו בסן-סימון קבעו את גורל קטמון אלא הכוח שהיה בפיקודי, שהתקדם מבית שהין לקטמון, ועוד כוחות של הפלמ"ח ושל חטיבת 'עציוני', שהתקדמו אל השכונה מאותו כיוון, וכבשו בית אחרי בית. לא נתקלנו בהתנגדות חזקה.¹¹

קלר:

• לפני קרב סן-סימון לא הייתה הכנה מספקת של היחידות, ולא הייתה תוכנית מפורטת. המג"ד לא היה עם האנשים בקרב. הקשר בין המנזר ובין המטה של המג"ד לא היה אמין. לא תוכננה תקיפת יעדים נוספים אחרי כיבוש המנזר. לא ניסינו לכבוש יעדים נוספים. רוב הכוח התרכז במנזר ולא היה מסוגל להילחם ביעילות. לכן נפגעו רבים.¹²

הסתרת ליקויים ואי-הפקת לקחי קרב סן סימון התנקמו במערכת הביטחון של ישראל, כפי שניכר בסגנון הלחימה במלחמת לבנון השנייה. היסטוריונים צבאיים הסתמכו על המיתוס. במשך ארבעים שנה לא אמר אף אחד בפומבי, מה שאמרו למחבר עציון וקלר. נראה כאילו נרקמה בחשאי "ברית נכשלים" של מפקדי הגדוד הרביעי וחטיבת "הראל", וחברי "ברית" זו מחפים אלה על אלה ומונעים את פרסום מחדליהם ברבים, גם אחרי שהעילה העיקרית ליצירת המיתוס – הצלת הפלמ"ח ומניעת פירוקו – עברה מן העולם. סייעו להם בכך מפקדי הפלמ"ח, מנהיגי מפ"ם ו"התנועה לאחדות העבודה" וראשי הקיבוץ המאוחד, הרואים את עצמם כפטרוני המפקדים האלה. נסחפו אחריהם רוב אנשי דור הפלמ"ח, גם הזוטרים ואנשי הביקורת לכאורה. קרב הגבורה בסן-סימון היה לדגל של דור תש"ח, במסע הארוך והמרתק של בני הדור הזה להשתלט על ישראל ולהשחיתה. חברי "ברית הנכשלים" צברו עוצמה פוליטית ב"הגנה", ואחר-כך בצה"ל ובחברה הישראלית. במשך רוב שנות המדינה היו "קליקה" חזקה ופעילה, האחראית לפרסומים כוזבים,¹³ למניעת מחקרים בלתי-תלויים ולהנחלת המיתוסים לכל חיילי צה"ל. ראשי ממשלה, שרי ביטחון, שלושה רמטכ"לים לשעבר והרבה קציני-צבא ואישים בכירים במשק, באקדמיה ובפוליטיקה בישראל, שייכים ל"ברית נכשלים" זו. אנשים היודעים את האמת, ולא השלימו עם הצגת הדברים לפי אנשי ה"ברית", לא העזו כל השנים להפריך את המיתוס בפומבי. המחבר, למוד-ניסיון, מעיד שפרסום הדברים כהווייתם – כלומר, פרסום שאינו לפי רוחם של חברי "הברית" – כמוהו כהתאבדות חברתית וכלכלית בישראל, גם בעשור הראשון של שנות האלפיים.

הייתי בן שמונה כשהתחוללה מלחמת העצמאות. אבי, אחי ודודי לחמו בה, ולקחו אותי לטייל בחזיתות בזמן ההפוגות. קרבות התחוללו לא הרחק ממקום מגורי בשכונת יד-אליהו, סמוך לכפר הערבי סלמה ממזרח לתל אביב, שממנו יצאו הערבים להתקפתם הראשונה במלחמת העצמאות – על שכונת התקווה. בעת הקרבות שוטטתי בפרדסים שבין יד-אליהו לסלמה וצפיתי בסקרנות בהתרחשויות. בשחזור הקרבות עם בני משפחתי נוכחתי שלא אמרו אמת והסתירו פגמים ומגרעות של עצמם ושל קבוצות ההתייחסות שלהם. בכיתות הגבוהות בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון עשיתי עבודות חקר אחדות על אותה המלחמה, נוכחתי והראיתי, למגינת-לבם של מורַי, כי רוב הפרסומים על אותה המלחמה, תיאוריהם וניתוחיהם של המורים היו מיתולוגיים.¹⁴ התגבשה בי תובנה שאני נושא אתי מאז, ומצאתי אותה בכתובים, אחרי שישים שנה, בספרו של נסים ניקולס טאלב, פילוסוף לבנוני, "תעתועי האקראיות". לדבריו, גורם יסוד באי-הבנתם של בני-האדם את המציאות הוא "חוסר היכולת שלנו לחשוב באופן ביקורתי: ייתכן שאנחנו נהנים להציג סברות כאמיתות. זה בטבענו... נכות זאת פוגעת אפילו במומחה ולפעמים רק במומחה".¹⁵

התחלתי לחקור את מלחמת העצמאות בשיטתיות לאחר קבלת התואר השלישי שלי במדע המדינה, במחצית הראשונה של שנות השבעים. זה היה מחקר פוסט-דוקטורט עצמאי, שכן לא היה אז מוסד אקדמי בישראל שניתן היה לחקור בין כתליו, במחקר מדעי, את מלחמות ישראל, ולא נמצאו אנשי אקדמיה שהבינו את הוויית הצבא והמלחמה, אף שרבים התיימרו להבינה. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותי שצדקתי: היא לימדה את מי שביקש ללמוד ש"מומחי" המלחמה הישראלים הם, למעשה, מתחזים המעמידים פני מומחים, ובייחוד המפקדים הבכירים בצה"ל, שאחרי שירותם עוברים להשחית כל חלקה טובה באקדמיה. המודלים שלי לכך היו אל"מ (מיל.) פרופ' יהודה ואלך, שהודח מתפקידו בתחילת מלחמת סיני ב-1956, והיה לפרופ' להיסטוריה צבאית; ואל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, שרקם את עלילת-הדם בדיר יאסין, ועיצב במשך שנים את דמות מפקדיו הבכירים של צה"ל בבית-הספר לקצינים, במכללה לפו"ם ובמכללה לביטחון לאומי. יותר מאשר בהיבטים ההיסטוריים, התעניינתי בהיבטים פילוסופיים ואנתרופולוגיים של המלחמה בכלל ושל מלחמת העצמאות בפרט. להיבטים האלה שייכת, כמובן, נוכלות המפקדים. ומשנוכחתי כי רוב הפרסומים מפוברקים, לא מצאתי טעם לבסס עליהם את מחקרַי, וניגשתי בשלב ראשון לבצע לבדי חריש עמוק בקרקע הבתולה של האמת על המלחמה. ניגשתי לחקור בעצמי את ההיסטוריה שלה. לא שיערתי אז שנטלתי על עצמי מסלול של התאבדות חברתית.

מן המחצית השנייה של שנות השבעים התחלתי לפרסם את ממצאי בכתבי-עת ובעיתונים. הפרסומים עוררו סערה תקשורתית, ועד מהרה דבק בי שם של "שובר מיתוסים" ו"שנוי במחלוקת". התברר לי כי לא ניתן לי לפרסם את ממצאי מחקרי בכתבי-עת המתמחים בתולדות מדינת ישראל ומלחמותיה, כי עורכיהם כפופים להנחיות של האנשים, שאת מעשיהם הפגומים במלחמת העצמאות חשפתי. כך, לדוגמה, קיבל פרופ' יעקב שביט (אז דוקטורנט), עורך כתב-העת "קתדרה", מאמר שלי על תהליך האינקובציה של מלחמת העצמאות, והודיע לי שהוא יפורסם. אחרי זמן-מה הודיע לי שביט שאינו יכול לפרסמו, כי פרופ' יהושע בן אריה, ראש מועצת המערכת, מתנגד לכך בתוקף. שביט אפילו אמר לי שבכוונתו להתפטר בשל כך, ושכנעתי אותו להמשיך בעבודתו. בן אריה היה בשנות החמישים איש מחלקת היסטוריה של צה"ל, והיה שותף לפרסום מיתוסים על מלחמת העצמאות. אפילו סא"ל נתנאל לורך, מפקדו הישיר, מצא שהמדובר במיתוסים והתפטר. בן אריה המשיך. אחד ממפקדיו דאז היה יצחק רבין, ראש אגף ההדרכה. המיתוסים שפברק בן אריה התפרסמו בספר שהוציא צה"ל על מלחמת העצמאות.¹⁶ הרמטכ"ל חיים לסקוב, שהיה אדם ישר, הבין כי המדובר בגרסה כוזבת. לא היה בכוחו למנוע את פרסום הספר שעל ההקדמה שלו היה חתום דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. אך הוא כפה על ההוצאה לאור לפרסם בשער הספר הסתייגות: "ספר זה נועד להגיש לקורא, גם לזה שאיננו איש צבא מקצועי, את סיפורו על התפתחויות המערכה בין ה-29 בנובמבר 1947 ו-20 ביולי 1949 [יום חתימת הסכם שביתת-הנשק עם סוריה] – ואינו משמש סיכום היסטורי-צבאי אחרון".

כשפסל את מאמרי, היה בן אריה דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, ולימים רקטור שלה. הוא היה גם בין מקימי אוניברסיטת חיפה. תלמידו, פרופ' יוסי בן-ארצי, שכיהן כרקטור אוניברסיטת חיפה המשיך את משנת רבו.¹⁷ דלתות המוסדות, שניהלו בן אריה ותלמידיו, ננעלו בפני, שהרי במחקרי אני חושף את אי-יושרו של האיש שהגיע לפסגת האקדמיה בישראל. לעומת זאת, הוא קידם במוסדות האלה קרנפים שהיו לראשי האוניברסיטאות בישראל. בכנס שהתקיים בשנות השמונים במכון דיוויס של האוניברסיטה העברית, על חקר מלחמת העצמאות, סיפרתי על האירוע. שביט הצהיר להפתעתי שלא היו דברים מעולם. בן אריה שתק, ויתר הנוכחים, מראשי האקדמיה בישראל, זעמו. הפרופסורים גבי שפר ואורי ביאלר, מארגני הכנס, נזפו בי על שהפרתי את שלוות הכנס. מאז לא הוזמנתי יותר לכנסים, שהרי אני עלול לומר בהם את האמת ולפגוע במורשת רבין, ובן אריה ותלמידיו הם מנושאיה העיקריים.

בערך באותה תקופה פנה אלי פנחס גינוסר, יוצא לח"י, שעבד במכון למורשת בן-גוריון בשדה-בוקר, לשלוח מאמר לספר מחקרים על מלחמת העצמאות, שהפיקו המכון ואוניברסיטת באר-שבע. שלחתי אליו מאמר על קרב סן-סימון בקטמון, שהיה גרסה ראשונה של הפרק הזה. גינוסר סירב לפרסם את המאמר בתואנה שקורא המאמר פסל אותו. הוא החזיר לי את כתב-היד עם הערות – טעות שעל נוכלים להיזהר ממנה אך גינוסר היה אדם ישר. בשיחותי אתו הוא פלט שהקורא המומחה היה לא אחר מאשר יהושע בן אריה, שעבודת הדוקטור שלו עוסקת ב"גאוגרפיה אזורית של עמק הירדן התיכון: מהכנרת בצפון ועד נחל תבור בדרום". לפי ההערות, ניכר היה שהקורא לא הבין מה שקרא. הוא התעכב בביקורתו על אירוע רצח שתי הנזירות, וטען שאסור לפרסם מידע כזה, ללמדך איזה "אנשי מדע" עומדים בראש האוניברסיטה העברית.¹⁸

בערך באותה תקופה השתתפתי בסמינר חוקרים במכון ון ליר על מיתוסים. הצגתי שם תזה על מיתוס הביטחון וטענתי שרוב הפרסומים על מלחמות ישראל בכלל ועל מלחמת העצמאות בפרט הם מיתולוגיים. את המושב ניהל פרופ' מרטין ון קרפלד, והשיב לי אדם שאת שמו לא שמעתי עד אז, ד"ר אלון קדיש. הוא טען שדברי אינם מבוססים, וכי הפרסומים הרשמיים על המלחמה הם אמת. לימים נודע לי כי קדיש קשור לגורמים שונים המתאמצים להחרים אותי ואת פרסומַי.

ב-1991-1989 פרסמתי בהוצאת זמורה, ביתן, מודן (זב"ם שהיא חלק מהוצאת כנרת היום) ארבעה כרכים על מלחמת העצמאות, וב-1995 כחצי שנה לפני רצח רבין פרסמתי את הגרסה הראשונה של מבצע "יבוסי". לראשונה התפרסם בישראל תיאור אמיתי, עם תיעוד מלא של הקרבות בנבי סמואל ובסן-סימון. תיאור העובדות לא נעם לרבין ולחבריו ב"הראל", וטבעי הדבר שהגיבו ובגדול. הביצוע הוטל על אלון קדיש, שקודם לדרגת פרופסור, מונה לראש מחלקת היסטוריה של צה"ל, וב-2008 פרסם יחד עם משה ארנוולד את הספר "קרבות יבוסי", בהוצאת משרד הביטחון. את הפרק על קרב נבי סמואל לא הוא וארנוולד כתבו, אלא זיו אנג'ל, סטודנט של קדיש. בפרק הזה אין שום דבר נוסף על מה שפרסמתי כבר, ולעומת זאת יש הרבה השמטות. מה שהתפרסם מסתמך במידה רבה על ספרי. בסך הכול כלל אנג'ל 28 הפניות לפרק שלי על נבי סמואל. את הפרק על קרב סן-סימון כתבו קדיש וארנוולד בעצמם. גם באותו הפרק אין שום תוספת משמעותית על מה שכתבתי, אך יש הרבה השמטות. למרבה הפלא, אין שום התייחסות למחקרי. לעומת זאת, יש שבע אסמכתות להערות של אליהו סלע (רעננה) ושל מוטקה בן-פורת לכתב-היד. לנתונים רבים, שהביא קדיש, אין כלל אסמכתות, מה שמעלה את האפשרות שנטל אותם ממחקרי, מבלי להעניק לי קרדיט. לדוגמה: תיאור פעולת המחלקה בפיקוד רפול, בראש עמוד 158. באוניברסיטה ראויה לשמה כתיבה כזו הייתה גורמת לסילוק סטודנט לתואר ראשון מן האוניברסיטה. לפי מורשת רבין, אדם כזה הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית וראש מחלקת היסטוריה בצה"ל. האסון התרבותי, שחוללו הפרופסורים יהושע בן אריה ואלון קדיש, התבטא במלחמת לבנון השנייה: תרבות ביטחון מיתולוגית המנותקת מן המציאות.

הקביעה העיקרית של ועדת אגרנט הייתה שצה"ל הוא צבא אנטי-אינטלקטואלי שמאפייניו הם דוגמטיזם, חשיבה קבוצתית והעדר דיאלוג אינטלקטואלי. ההמלצה העיקרית של אותה ועדה הייתה להקים בצמרת המודיעין מחלקת איפכא מסתברא שבאופן ממוסד תתאמץ להפריך כל תפיסה מקובלת וכל דוֹגמה ומיתוס. את הקביעה של הוועדה דחו ראשי מערכת הביטחון ואת המלצתה לא יישמו ברוח ההמלצה. אך גם אם היו מנסים ליישם אותה, לא היה למחלקה כזאת סיכוי להצליח בצה"ל, כי הוא אכן ביסודו אנטי-אינטלקטואלי ויסודות רעועים אין לתקן בווילון דקיק בקומת הגג.

ביטוי לאנטי-אינטלקטואליזם של צה"ל נחשף באוקטובר 2009 בהחלטתו של ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל, מיודענו פרופ' אלון קדיש, לפסול את פרסום מחקרו של ד"ר עמירם אזוב, איש קיבוץ משמר העמק, על מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. כפי שהתפרסם שקד אזוב על מחקרו זה במסגרת מחלקת היסטוריה של צה"ל במשך שנים רבות. ממה שהתפרסם מדובר לא רק במחקר מקיף מאוד, אלא גם חושפני מאוד המפריך חלק מן התפיסות המקובלות על אותו מבצע. התפרסם גם כי פרופ' קדיש פסל את המחקר בתואנה שאין הוא מתאים לאמות-מידה מדעיות.

הבעיה עם "אמות-מידה מדעיות" היא שאיש אינו יודע מהן. באוניברסיטת בר-אילן, לדוגמא, נוהגים להתבדח עליהן בטיעון שאם משה רבנו היה מבקש להשתלב באותה אוניברסיטה דתית היו דוחים אותו משום שספרו "התורה" אינו עונה על אמות-מידה מדעיות. ראוי היה שראש מחלקת היסטוריה של צה"ל לא ישים עצמו שופט לאמות-מידה מדעיות. תפקידו, לעניות דעתי, מצטמצם בבחירת נשוא המחקר, בבחירת האיש המתאים לביצוע המחקר ובדאגה שכל המקורות יועמדו לרשות החוקר שנבחר.

זאת ועוד: ראוי היה שמחקר על מלחמה לפני 36 שנים יתפרסם לא רק עבור קציני צה"ל כפי שהתפרסם מחקרו של אלוף-משנה (מיל.) משה גבעתי על קרבות החרמון במלחמת יום הכיפורים, אלא יתפרסם עבור הציבור הרחב ויעורר דיאלוג אינטלקטואלי בין כל מי שמתעניין באותה מלחמה. מחבר שורות אלה, לדוגמא, מרכז את הפורום "אלפרדו" מיסודו של הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, החוקר זה עשר שנים את מבצע "אבירי לב". הממצאים והמסקנות שלנו הם דרמטיים ביותר ואותם פרופ' קדיש לא יוכל לצנזר. ראוי היה שבסיום מחקרנו ולפני כתיבתם נקרא את מחקרו של ד"ר אזוב ונגיב עליו על-פי הנתונים והמסקנות שאליהן הגענו ולא רק את הספר שהוא פרסם לציבור הרחב. אחד הממצאים שלנו, לדוגמא, הינו שלא היה רק מחדל מודיעיני לפני המלחמה אלא היו מחדלים מודיעיניים-מבצעיים בתוך המלחמה: מידע שהיה בידי גורמי המודיעין בצה"ל ולפעמים גם בידי המפקדים הבכירים לא הגיע למפקדים המבצעיים ולכוחות הלוחמים, בקרב טרטור 42 של הצנחנים המכונה קרב החווה הסינית לדוגמא. השפעתו של מחדל זה חמורה לא פחות מן המחדל המפורסם שאותו חקרה ועדת אגרנט. כי אותו מחדל עצמו חזר שוב ושוב במלחמות הבאות עד מלחמת לבנון השנייה.

מסתבר שהמותג "החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית" ואחד הפרופסורים של אותו חוג משמשים עלה תאנה לתרבות האנטי-אינטלקטואלית בצה"ל, להסתיר מידע שאינו מסכן את בטחון המדינה אלא את ביטחון מפקדי צה"ל בעבר בהווה. ראוי להזכיר שכל האוניברסיטאות בישראל מספקות לצה"ל שירותי הכשרה, לפו"ם, למכללה לביטחון לאומי ועוד. הכשרה זאת לא רק מספקת לצה"ל עלה תאנה אלא גם גורמת להזניית האוניברסיטאות. אם למרות זאת ועדת אגרנט מצאה שצה"ל הוא צבא אנטי-אינטלקטואלי, וּועדת וינוגרד הגיעה לאותם ממצאים לגבי מלחמת לבנון השנייה, ופרופ' להיסטוריה פוסל פרסום מחקר, הרי שמדובר בתרבות אנטי-אינטלקטואלית שאותה מובילות האוניברסיטאות שלנו המתקיימות מכספי המדינה ותלויות ברצונם הטוב של העומדים בראשה. זאת מורשת רבין האמיתית.

________

[בפרק הבא: הצגת המפלגה והשיקולים הפוליטיים בזמן מלחמת העצמאות כדומיננטיים וכדוחים כל שיקול אחר, לאומי וצבאי; השיקולים המפלגתיים היו הטעם לאי-הדחת יצחק רבין מתפקידיו הבכירים ולהתקדמותו לצמרת צה"ל והמדינה; המחדלים של מנהיג היישוב היהודי, מצביא המלחמה וראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון; הערכתו של בן-גוריון ש"הפלמ"ח הוא צבא פרטי, מפלגתי וכיתתי"; הדחת ישראל גלילי איש מפ"ם מתפקידו כראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה 12 יום לפני הכרזת העצמאות והמרד במטה הכללי כדי לבטל את ההדחה.]

1. קדיש וארנוולד, "קרבות יבוסי", עמ' 168.
2. "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 915.
3. רבין, "פנקס שירות", עמ' 44-45.
4. בן-ארי, "אחרי", עמ' 118.
5. דב תמרי, "המיתוס והפאתוס", במוסף "ספרים" בהארץ, 28.12.1994.
6. א"צ, מירוחם, לקח פעולות ירושלים, 24 באפריל-1 במאי 1948. הש"י, שהיה פוליטי באופיו, עיוות את ההתפתחויות. לא כיבוש קטמון, אלא עלילת-הדם על הטבח שלא היה בדיר יאסין שברה את רוחם של ערביי ארץ-ישראל. ראו ספרי "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור", המדרשה הלאומית ושרידות, 2007.
7. "משמר", 6 במאי 1948.
8. חנוך ברטוב, "דדו", עמ' 42.
9. רבין, "פנקס שירות", עמ' 45.
10. בן-ארי, "אחרי", עמ' 168.
11. ראיון עם יעקב עציון.
12. ראיון עם אברהם קלר.
13. ב-16 בדצמבר 1994 פרסמה תמר אבידר רשימה מתפעמת במוסף "סוף שבוע" במעריב על קרב סן-סימון, לרגל פרסום ספרו של אורי בן-ארי, "אחרי" (בהוצאת מעריב). כך, חברו אינטרס של קידום מכירות ואינטרס של "ברית הנכשלים" לקבע את המיתוס. מקרה נוסף של תרומת התקשורת הישראלית לתרבות הביטחון הירודה של ישראל. תמר אבידר הייתה בעצמה לוחמת בפלמ"ח, והיא כמו נערה צעירה מעריצה עד היום את המפקדים המהוללים.
14. ראו ספרי "על מה חלמנו", הוצאת שרידות, 2006.
15. נסים ניקולס טאלב, "תעתועי האקראיות", ידיעות אחרונות, 2008.
16. ענף היסטוריה במטה הכללי, "תולדות מלחמת הקוממיות", מערכות 1959.
17. דוגמה: בן-ארצי ופרופ' יואב גלבר מאותה האוניברסיטה יזמו כנס על קרב החווה הסינית של גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים. הם מנעו מאנשי הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים שחקרו את הקרב להציג בו את ממצאיהם, שחשפו ליקויים קשים מאוד של מפקדים בקרב הזה.
18. גילוי נאות: את שלושת תארי האקדמיים עשיתי באוניברסיטה העברית. אחי זכרונו לברכה, פרופ' רם מואב, היה איש אוניברסיטה זו וראש החוג לגנטיקה בה. אחותי, תיבדל לחיים ארוכים, פרופ' רחל מילשטיין, ממלאת תפקידים בכירים באותה האוניברסיטה. מכאן שלא ניתן לומר שאיני מכיר אותה.