בג"צ קיבל עתירה להתיר לפלשתינים נסיעה בכביש 443. מדובר בהחלטה על דעתם של השופטים - נשיאת בית המשפט העליון
דורית ביניש והשופט
עוזי פוגלמן, על דעתו החולקת של השופט
אדמונד לוי. שופטי הרוב פסקו כיי על-אף שהמפקד הצבאי מוסמך להגביל תנועה, אין הוא מוסמך לסגור את הכביש לתנועת פלשתינים. השופטים קצבו חמישה חודשים להסדרת אמצעי ביטחון שיספקו הגנה לישראלים המשתמשים באותו כביש.
השופט אדמונד לוי סבר כי למפקד הצבאי הייתה סמכות לסגור את הכביש. זאת "בעקבות פיגועי הטרור הקשים שבהם נרצחו ישראלים בכביש ובסביבתו". השופט סבר כי לא היה מקום לתת צו מוחלט בעתירה ולאפשר למפקד הצבאי "להציע פתרון ראוי". בהחלטה כתב לוי כי חמישה חודשים "אינם פרק זמן מספיק ליישום הנדרש בפסק-הדין, והתוצאה עלולה להיות הרת סיכון".
השופט מנה בהחלטה שורה של ישראלים שנרצחו על הכביש בפיגועי טרור: אליהו כהן, תושב מודיעין שנרצח ליד ישוב גבעת זאב בשנת 2000, הנער רונן לנדאו שנרצח בשנת 2001 בסמוך לגבעון הישנה. כמו-כן, רצח שלושה מבני משפחות בן שלום-סווירי, ש"קליעי המפגעים פגעו בהם ובשני ילדי המשפחה הפעוטים בתחנת הדלק הסמוכה לבית חורון ביום 25.8.01, רצח הישראלית יואלה חן מירי בתחנת הדלק בגבעת זאב ביום 15.1.02; ושל הפלשתיני מרואן שוויקי, תושב ירושלים, שנורה למוות ממארב לעבר מכוניתו נושאת לוחיות זיהוי ישראליות ביום 11.6.06".
סגירת הכביש אינה חוקית
מדובר בכביש עליו נעה כמות גדולה של כלי רכב ישראלים והוא הוגדר על-ידי הצבא "נקודת תורפה ביטחונית" – יעד "נוח" לביצוע פיגועים. ואכן, לאורך הכביש בוצעו במשך השנים פיגועים רבים אשר גרמו לפגיעות ולאבידות בנפש, ובכללם ירי מנשק חם, יידוי אבנים וזריקת בקבוקי תבערה.
החל משנת 2002, נאסר על פלשתינים לנסוע על הכביש וכל דרכי הגישה המקשרות את הכפרים לכביש 443 נחסמו. מנתוני מערכת הביטחון על הכביש עושים שימוש מידי יום כ-40 אלף כלי רכב ישראלים.
העותרים בהם האגודה לזכויות האזרח טענו באמצעות באי-כוחה עוה"ד לימור יהודה ודן יקיר כי סגירת הכביש אינה חוקית באשר היא מפקיעה מהאוכלוסיה הפלשתינית שימוש מכביש ראשי יחידי שקיים באזור ומקשה על חייהם. החלופה, ציר כפרים "קשה צרה משובשת ומפותלת, איכותה ירודה, והשימוש בה מביא להארכה משמעותית בזמן הנסיעה ולייקור עלותה", טענו העותרים.
כתוצאה "נגרמת פגיעה כוללת במרקם החיים של תושבי הכפרים ובכלכלת הכפרים, בעיקר משום ניתוקם של התושבים מהעיר רמאללה המשמשת להם מרכז עירוני". בנוסף "סגירת הכביש פגעה בגישת תושבי הכפרים לשירותים רפואיים; בגישת שירותי הצלה וכיבוי אש לכפרים; בגישת תושבי הכפרים למוסדות החינוך שבכפרים וברמאללה; ובאפשרות לקיים ביקורים וקשרים חברתיים".
מדובר לטענתם באיסור בלתי חוקי ובכזה המהווה "חריגה של המפקד הצבאי מסמכויותיו המוקנות אך לצרכי האזור הכבוש עצמו; הפרת חובתו להבטחת אורחות החיים והסדר הציבורי של התושבים המוגנים בשטח הכבוש; והפעלת שיקלים שיקולים זרים".יתרה מכך מדובר בהפלייה פסולה על בסיס מוצא "לאומי-אתני". החלטה לסגור את הכביש לפלשתינם מהווה הפרה של איסור על ענישה קולקטיבית והיא נגועה ב"חוסר סבירות קיצוני" ופוגעת באופן "בלתי מידתי בזכויות האדם של התושבים הפלשתינים המוגנים - ובכלל זה הזכות לחופש תנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לקיום בכבוד; הזכות לחינוך; הזכות לחיי משפחה ולקשר עם בני משפחה; והזכות לבריאות ולקבלת טיפול רפואי".
מיגבלות בלתי מידתיות
כאמור בית המשפט העליון קבע כי "מגבלות התנועה המוטלות כיום על-ידי הצבא, שמשמעותן איסור מוחלט של תנועת התושבים המוגנים על הכביש, אינן יכולות לעמוד, במתכונתן הנוכחית; הן בשל חוסר סמכות, הן בשל היעדר מידתיות".
השופטים, נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, אדמונד לוי ועוזי פוגלמן קבעו כי " דין הוראות התנועה, כמו גם החלטת המפקד הצבאי לאסור באופן מלא על תנועת תושבי הכפרים בכביש 443, להתבטל". הם הדגישו כי "המפקד הצבאי רשאי לנקוט בצעדים הנדרשים לשמירה על הסדר והביטחון, ובלבד שהם יעמדו באמות המידה שנקבעו בפסיקתנו. על-מנת לאפשר למפקד הצבאי לגבש פיתרון ביטחוני אחר, אשר יוכל לספק הגנה לתושבים הישראלים העושים שימוש בכביש...אנו קובעים כי פסק דיננו ייכנס לתוקף בחלוף חמישה חודשים מהיום".
ביקורת על השימוש ב"אפרטהייד"
בהחלטה מתחה הנשיאה ביניש ביקורת על השימוש שעשו העותרים בביטוי "אפרטהייד". השוואה זו "בין השימוש בכבישים נפרדים מטעמי ביטחון לבין מדיניות האפרטהייד אשר ננקטה בעבר בדרום אפריקה ולפעולות אשר נלוו לה - אינה ראויה. מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי, לדיני זכויות האדם הבינלאומיים, וכן להוראות המשפט הפלילי הבינלאומי. מדובר במדיניות של הפרדה גזעית והפליה על בסיס גזע ולאום, המבוססת על שורת פרקטיקות מפלות, אשר מטרתן ליצור עליונות של בני גזע מסוים, ולדכא בני גזעים אחרים".
ביניש הדגישה כי קיים מרחק רב בין אמצעי הביטחון הננקטים על-ידי מדינת ישראל לשם הגנה מפני מתקפות טרור, לבין "הפרקטיקות הפסולות של מדיניות האפרטהייד" והדבר מחייב הימנעות מהשוואה כזו או שימוש בביטוי "לא כל הבחנה בין בני אדם, בכל הנסיבות, הינה בהכרח הפליה פסולה, ולא כל הפליה פסולה הינה אפרטהייד".
יתרה מכך השימוש בביטוי "אפרטהייד" יש בו כדי "למעט מחומרתו היתרה של פשע זה, אשר הקהילה הבינלאומית כולה התגייסה למגרו, ואשר כולנו מוקיעים". השוואה זו של "מניעת תנועתם של תושבים פלשתינים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל".