על הילדים - עמ' 27-26
ואישה אחת, נושאת תינוק צמוד לחזה, אמרה, "דבר אלינו על הילדים."
ויען ויאמר:
הילדים שלכם אינם שלכם;
הם ילדי הכמיהה של החיים אל עצמם.
הם באים לעולם דרככם,
אך לא מכם,
ובעודם חיים עמכם,
אינם שייכים לכם.
תנו להם את אהבתכם,
אך לא את מחשבותיכם,
כי יש להם מחשבות משלהם.
תנו קורת־גג לגופם, אך לא לנשמתם,
כי נשמתם שוכנת בבית המחר,
בו לא תוכלו לבקר,
אפילו לא בחלומותיכם.
שאפו להיות כמותם, אם תאבו,
אך אל תבקשו לעצבם בדמותכם
כי אין החיים מתקדמים לאחור,
אף לא משתהים עם ימי האתמול.
אתם הקשת המשלחת את ילדיכם
כחצים חיים אל המחר.
הקַשָּׁת רואה את המטרה על נתיב הנצח
ומכופף אתכם בכוח רצונו
למען יטוסו חציו היישר אל היעד.
קבלו עליכם באהבה את ידו המכופפת
כי כשם שיאהב את חציו הנורים למרחק
יאהב את קשתם הדרוכה
היציבה למשמע כף ידו.
על הנתינה - עמ' 30-28
אז קם איש מעשירי העיר ואמר, "דבר אלינו על הנתינה." והוא השיב:
כשאתה נותן מרכושך, הרי זה אך מעט.
כשאתה נותן מעצמך, אז אתה נותן באמת.
כי מהם קִנייניך אם לא דברים שאתה שומר ומחזיק
מפחד שמא תזדקק להם מחר?
ומה יביא מחר לכלב הזהיר בלי פשר
הטומן עצמות בחול בלי כל סימן וזכר
בדרכו אחר הצליינים אל עיר קודשם?
ומהי כל חרדת ההזדקקות
אם לא ההזדקקות עצמה?
ומה פשרו של פחד מצמא כשבּארךָ מלאה על פיה
אם לא צמא הנפש הבלתי נדלה שאין להרוותו?
יש הנותנים מעט מן המרובה שברשותם
כי כל חפצם
כבוד והוקרה;
מעצם משאלתם פגומה המתנה מעיקרה.
ויש שקניינם מועט, אבל נותנים ביד פתוחה ולב חפץ:
אלה העשירים האמיתיים, המאמינים בחיים ובדרך השפע
אשר קופתם לא תידלדל ואוצרם לעד.
יש הנותנים בלב שמח: שמחת הנתינה היא כל שכרם,
ויש נותנים בלב דואב, והכאב מנת חלקם.
אך יש אשר נותנים ולא יודעים כאב הנתינה,
אף אין שמחת הנתינה מבוקשם.
אין דעתם נתונה כלל למעלת הנתינה וסגולתה
נותנים הם כהדס זה המלבלב בעמק
ומפיץ ניחוחו לכל רוחות שמיים.
בידי אלה וכמותם יאמר אלוה את דברו אל העולם
ומאחורי עיניהם יחייך אל בריאתו.
טוב לתת טובה למבקש;
טוב יותר לתת מבלי שהתבקשת,
רק מעצם הבנת דבר.
ולרחב היד, זה שידו פשוטה תדיר לתת,
רבה שמחת חיפוש אחר המקבל
אף משמחת הנתינה.
ואיזה חפץ בידך אשר ראוי לעצור בך
מתת לרעך?
הן כל אשר לך יפוץ ויחולק ביום מן הימים.
על כן פתח את ידך ותן עכשיו,
כל עוד עונת הנתינה שלך היא
ולא של יורשיך לימים לבוא.
אומר אתה, "אתן, אך רק לראויים."
לא כך אומרים האילנות בבוסתנך,
או הכבשים במרעך.
הרי נותנים הם על-מנת לחיות:
כנשימת חמצן הנתינה להם.
יודעים הם מבלי דעת
כי לתת משמע להיות,
ולעצור מתת משמע לחדול.
הלא ודאי מי שראוי לשַׁי ימיו ולילותיו
ראוי אף לקבל ממך את כל השאר.
והראוי לגמוע מאוקיינוס החיים
ראוי גם למלא גביעו מיובלך הקט.
ואיזו עילה גדולה תמצא לנתינתך
מזו אשר טמונה באומץ לב ובבטחה
ואף בחסד, לא פחות
שבנכונות להיות ככלי לקבלה?
ומי אתה שיחשוף אדם חזהו ויגול גאוותו
רק על-מנת שיהיו ערכו ומעלתו גלויים לעיניך?
ראה תחילה את עצמך ראוי להיות נותן,
וכלי לנתינה.
שכן בַּאֲמִתָּם של הדברים לאמיתה
החיים הם הנותנים לחיים
בעוד אתה, המחשיב את עצמך נותן,
הנך רק עד למהלך הנתינה.
ואתם המקבלים - והרי כולכם נמנים עמם
אל תעמיסו עליכם משא תודה
פן תכבידו לא לצורך עליכם
ועל זה אשר נותן,
אלא הינשאו עמו על מתנתו כעל-כנף נשר,
כי יתר מודעות לחוב כמוה כפקפוק בנדיבותו
של זה אשר האדמה רחבת הלב לו אם
ואלוהים אביו.
על השמחה והצער - עמ' 37-36
ותישא אישה מן הקהל קולה ותאמר, "דבר-נא אלינו על השמחה ועל הצער".
והנביא השיב מניה וביה:
שמחתכם היא צער שהלוט הוסר מעל פניו.
אותה באר אשר צחוקכם עולה ממנה
היא החביון שבו נקוו דמעותיכם.
וכי כיצד יהיה אחרת?
ככל שהעמיק אזמל הצער לחצוב בתוך הווייתך
יגדל האושר שתוכל בה להכיל.
אותו קנקן חמר שבו נמזג יינך
נשרף באש תנור הקדרים.
והקתרוס שמיתריו צֳרִי לנשמתך
הלא גולף בלהב הסכין?
בהיותך שמח, התבונן אל תוך לבך
ותגלה שהדבר עצמו אשר הסב תוגה
הנו מקור הגיל והשמחה.
ובאשר עצבות עוטפת רוחך
שוב והבט אל תוך לבך
ותגלה: אתה בוכה על הדבר
אשר שימש לך מקור שמחה.
יש האומרים, "גדולה השמחה מן הצער",
ואחרים אומרים, "לא, כי גדול הצער הימנה".
אמן אומר אני לכם, לא ייפרדו השניים:
הן יחד לעולם ירדו, כשתי פנים למטבע.
עת תראה את האחד יושב בדד אל שולחנך,
דע לבטח, השני ישן על מיטתך.
לעד תנוד כמחוג מאזניים בין הצער לשמחה,
ורק עת תתרוקן כליל תמצא את עצמך
דומם ומאוזן בתווך.
כשיבוא שומר אוצרות חייך לשקול כספו וזהבו
אחת היא אם תכבד כף השמחה או כף הצער.
על הטוב והרע - עמ' 68-67
ואיש מזקני העדה אמר, "דבר נא על הטוב ועל הרע." ויאמר אליהם:
על הטוב שבכם אוכל לדבר,
אך לא על הרע.
כי מהו הרע אם לא טוב
שעינוהו רעב וצמא?
עת ירעב יבקש לו הטוב מזונו גם ביוון המצולה
ועת ייסרו הצמא אף ילגום מביצה עכורה.
אתה טוב כשאתה אחד עם עצמך, ועם זאת,
אינך רע כשאינך אחד עם עצמך.
הבית החצוי אינו קן גנבים; הוא רק חצוי,
והספינה בלי הגה ומצפן
נסחפת בלא מטרה וכיוון
בינות איי סלע הרי סכנות
אך לא תמיד היא תשקע למצולות.
אתה טוב כשאתה מבקש לתת מעצמך,
אך אינך רע בבקשך טובה לעצמך.
בבקשך לעצמך אתה כשורש
הדבק באדמה לינוק מלשדה.
לא יוכל פרי העץ לאמור לשורשו,
"הייה נא כמוני, בשל ומזומן
"להעניק לעולם שפעתך".
והרי הנתינה היא לפרי צורך
כמו הקבלה לשורש.
אתה טוב כשאתה ער ומודע בדיבורך
ועם זאת אינך רע עת תישן רוחך
ולשונך מלהגת.
וגם הדיבור הכושל ושגוי עשוי לטעת כוח
בלשון הלאה, הרצוצה.
אתה טוב כשאתה צועד אל היעד בצעד אמיץ ובוטח
ועם זאת אינך רע כשאתה מתקדם בצליעה:
הן גם הפיסח אינו מתקדם לאחור.
אך אתה, החזק ומהיר, אל תצלע מול פיסח
במחווה של גדלות מתחסדת.
הנך טוב באינספור מובנים ודרכים,
ועם זאת אינך רע כשאינך עושה טוב,
אלא רק משרך רגלך
ומבטל את זמנך.
כה חבל שהצבי לא יכול
ללמד את קלות הרגליים לצב.
בכמיהתך לנשגב שבך, שם טמון יסוד טובך
והכמיהה הזאת פועמת בכולכם.
אולם באחדים היא כנהר אדירים בדרכו אל הים,
נושא שלל סודות מן הגבע עם כל זמרת היער
ובאחרים היא כקילוח דקיק האובד בפיתוליו,
משתהה עוד בטרם הגיע לחוף.
אך בל יאמר האיש שכמיהתו גדולה
לרעו רפה האונים והמרץ,
"מדוע זה תתמהמה ולמה תנוע לאט?"
הטוב באמת לא ישאל את אחיו העירום, "אֵי כסותך?"
ואת חסר הבית, "מה אירע למעונך?"
על ההנאה - עמ' 73-71
קם נזיר מתבודד אשר נהג לפקוד את העיר אחת לשנה ואמר, "דבר אלינו על ההנאה." וכך השיב:
ההנאה היא שיר חרות,
אך היא עצמה אינה חרות.
ההנאה היא פרח התשוקה
אך לא פִּרְיָה.
הִנָּה קריאת העמק לפסגות,
אך לא העומק או הגובה.
היא כציפור הממריאה מכלוב
אבל לא המרחב בו תינשא אל־על.
אכן, ההנאה שירת חרות היא
על כן שיר אותה במלוא הלב
אך אל יאבד לבך בשירתך.
יש המבקשים רק את ההנאה
כמו הייתה חזות הכול ואין בלתה.
מכל צד הם פוגשים שיפוט ותוכחה.
איני חורץ את משפטם: רוצה הייתי
להביא אותם לשאול ולחפש
עד ימצאו הנאתם, אך לא אותה בלבד:
כי שבע אחיות לה, והפחותה בהן יפה הימנה.
הלא שמעת על האיש אשר חפר באדמה
למצוא לו שורשי מאכל, עד שמצא אוצר?
בין זקניכם, יש הזוכרים בנוֹחָם
הנאות אשר ידעו בנעוריהם
כמשוגות שנעשו בשעת שכרות.
אך רגשי חרטה הם כמו הערפל
המעכיר את נפש האדם, לא מזכך.
מוטב כי יזכרו נעוריהם בהודיה,
כזכור את יבולי הקיץ הטובים.
אך אם יש בחרטתם בְּדַל ניחומים,
יהי כן, יתעטפו נא בנחמתה.
יש שאינם עוד צעירים כדי לחפש
אף אינם די זקנים כדי לזכור.
בפחדם לחפש או לזכור מדירים הם רגלם
מכל הנאה, שלא להזניח רוחם
וגם לא להפר שלוותה.
אך אפילו בהימנעותם הם מוצאים הנאה
וידם החופרת אחר שורשים ברעדה
מגיעה בכל זאת לאוצר.
אך אמרו לי, כיצד זה אפשר
להפר שלוותה של הרוח?
אין שירת הזמיר מפריעה את דממת הלילות
והבהוב גחלילית לא טורד כוכבים במרום.
כך עשן מדורה לא יוכל לעכור את הרוח:
הרוח אינה כשלולית דוממה שאפשר להסעיר במקל.
במונעך הנאה, לא אחת אך תכבוש תשוקתך
רק כדי לדחקה לאי־שם בחביון נפשך.
מי יודע אם מה שבלמת היום
לא ממתין במסתור כדי לפרוץ בעתיד?
הן יודע גופך מורשתו וכל צרכיו מבטן,
לא על נקלה ילך שולל.
גופך הוא נבל הנשמה, ובידך היא
להפיק ממנו מוזיקה הרמונית ערבה לאוזן
או בליל צלילים בלי פשר.
ואם תשאל בלבבך, "כיצד אוכל לדעת להבחין
"בין מה שטוב בהנאה למה שרע?"
לך לשדה ולגינה, וראה באיזו הנאה
דבורה לוקטת צוף מתוך הפרח,
אך גם הפרח נהנה לתת לה ממנחת צופו.
כי לדבורה הפרח הוא מעיין חיים,
והדבורה לפרח שליח אהבה,
ולשניהם, דבורה כפרח, קבלת ההנאה ונתינתה
הן צורך ושכרון חושים יחדיו.
אנשי אורפליז, הֱיוּ בהנאותיכם
כמו הפרחים והדבורים.
מתוך המשוגע
המשוגע - עמ' 95
אתם, השואלים אותי איך נעשיתי משוגע, שמעו. זה קרה כך: יום אחד, זמן רב לפני הולדת אלים רבים, התעוררתי משינה עמוקה וגיליתי כי כל מסכותי נגנבו - שבע-מסכות שעיצבתי ונשאתי בשבע-חיים - ואני התרוצצתי חסר-מסכה ברחובות ההומים וצעקתי, ״גנבים, גנבים, גנבים ארורים".
גברים ונשים צחקו לי, וכמה מהם נמלטו לבתיהם בפחדם מפניי. כאשר הגעתי לכיכר השוק צעק לפתע מגג בית צעיר, ״הוא משוגע״. הרמתי את מבטי כדי להביט בו; השמש נשקה את פני הערומים בפעם הראשונה. בפעם הראשונה נשקה השמש את פני שלי, הערומים, ונשמתי הוצתה באהבה לשמש; ולא רציתי עוד במסכותי. כאחוז טירוף צעקתי, ״יבורכו, יבורכו הגנבים, שגנבו את מסכותי״. כך נעשיתי משוגע.
בשגעוני מצאתי את החרות ואת הביטחון - את חרות הבדידות, ואת הביטחון שלא להיות מובן. כי אלו המבינים אותנו משעבדים משהו משלנו. אבל אל לי להיות גאה בביטחוני. אפילו הגנב בכלא בטוח מפני גנב אחר.
השועל - עמ' 104
שועל הביט בצלו בשעת זריחה ואמר: ״היום אטרוף גמל לארוחתי.״ כל הבוקר שוטט, וחיפש אחר הגמל. אבל בצהריים, ראה שוב את צלו ואז אמר: ״עכבר יספיק לי".
שני כלובים - עמ' 109
בגנו של אבי היו שני כלובים. באחד היה ארי שעבדי אבי הביאו ממדבר נינוֵה. בשני היה קיכלי. בכל בוקר קרא הקיכלי אל הארי, ״בוקר טוב לך, אחי האסיר".
מתוך הנודד
על החול - עמ' 138
אמר איש אחד לחברו, ״בשיא גאות הים, לפני שנים, בקצהו של מטה, כתבתי שורה על החול, ועד היום עוצרים האנשים לקרוא אותה, והם נזהרים לבל ימחקוה".
האיש השני אמר, ״גם אני כתבתי שורה על החול, אבל זה היה בשיא השפל, וגלי הים עלו ומחו את הכתוב. אבל, אמור לי, מה כתבת?״
האיש הראשון ענה, ״כתבתי זאת: ׳אני הוא אשר אני.׳ ומה כתבת אתה?״
האיש השני ענה: ״זאת כתבתי: ׳אני אינני אלא טיפה בים הגדול׳.״
הפילוסוף והסנדלר - עמ' 148
לחנותו של סנדלר נכנס פילוסוף, נועל נעליים בלויות. ״בבקשה, תקן את נעליי,״ אמר הפילוסוף לסנדלר.
הסנדלר אמר, ״אני מתקן עכשיו נעלֵי איש אחר, ועלי לתקן נעלֵי אנשים נוספים לפני שאגיע לנעליך. השאר את שלך כאן, ונעל את הזוג הזה היום, וחזור מחר לקחת את שלך".
הפילוסוף הגיב מיד, ״אינני נועל נעלֵי איש אחר, מלבד נעליי שלי".
הסנדלר ענה, ״אכן, אכן, באמת הינך פילוסוף, ואינך יכול לשים רגליך בנעלֵי איש אחר! בהמשך הרחוב ישנו סנדלר אחר, המבין פילוסופים טוב ממני. גש אליו ויתקן את נעליך".