1905 - שנת פלאות

ב-1905, בהיות ז'בוטינסקי בן 25, ושנתיים בלבד לאחר שהחל לפעול בתנועה הציונית, היה ניסיון כושל של סוציאליסטים וליברלים להפיל את שלטון הצאר הרוסי, ניקולאי השני. באותה עת התחוללה מלחמת רוסיה–יפן, שרוסיה הובסה בה. תפקודה הלקוי של רוסיה במלחמה היה אחד הגורמים למהפכה. ז'בוטינסקי עקב אחרי ההתרחשויות בעניין רב. המהפכה החלה באירוע המכונה "יום ראשון העקוב מדם". האירוע החל ביום ראשון, 22 בינואר, בבירה הרוסית סנט פטרבורג. המוני מורדים, פועלים ובני משפחותיהם, כשמונים אלף איש, בהנהגת סוכן המשטרה החשאית לשעבר, האב גאורגי אפולונוביץ' גפון והמהפכן היהודי פנחס רוטנברג, צעדו לעבר ארמון החורף של הצאר, בעוד חיילי הצאר, הנמצאים בארמון החורף ובנקודות מפתח אחרות בעיר, הודפים אותם באש מקלעים ומונעים מהם להגיע אל הארמון. גפון ניצל על-ידי רוטנברג, שאף הבריח אותו לחו"ל.¹ חוקרים מעריכים כי נהרגו כאלף איש. האירוע הצית מרידות ושביתות ברחבי המדינה.²

ז'בוטינסקי העריך שכדי לנצל את המצב הנזיל ברוסיה יש לפעול באחדות. ביטוי לאישיותו רבת הפנים ולגישתו על הצורך לנצל סיטואציות על-מנת לחזק את אפשרות שרידותם של היהודים, ניתן למצוא במכתבו מ-16 במארס 1905 לבכיר האינטלקטואלים הציונים, אחד העם:

"אני פונה אליך בשם הקבוצה הבין-מפלגתית 'אגודה להגנה על זכויות העם היהודי' שנוסדה כאן לא מכבר. מטרתה הראשונה של קבוצה זאת היא לא להחמיץ את העיתוי ולהוסיף ולהשיג שוויון זכויות. לשם כך יש לייסד תנועה ציבורית יהודית על כל סממניה כגון בַנְקטים (מפגשים), החלטות, מברקים וכו' כדי להוכיח לחברה הרוסית ולהנהגתה שלא נסתפק בפחות מזה. נוסף על כך אנו מתכוונים לפתוח בכל מקום במסע תעמולה בעיתונות, ולשם כך מייסדים אנו איגוד עיתונאים יהודיים. כל אלה הם רק צעדים ראשוניים, והעיקר לדעתנו כי עתה הוא הזמן המתאים לייסוד ארגון יהודי כללי – "קהל", שבו יכללו כל המפלגות וכל הניטרליים. לשם כך כינסנו כאן אספות מספר, לפי קבוצות מקצועיות, כשאנו משתדלים להגיע, אם לא אל כל האישים אז לפחות אל כל הזרמים, ולהציע לכל קבוצה לבחור מתוכה חמישה אנשים אשר יהוו יחדיו את הדוּמָה היהודית, וזו תבחר את ההנהגה. בעתיד הרחוק מצטיירות לפנינו אפשרויות לארגן רשת של קהילות מאורגנות כאלה, שיקיימו ועידות ויבחרו מרכזים כלליים על פני כל רוסיה, ואולי אף מחוץ לגבולותיה...".³

אחרי שלושה שבועות פרסם ז'בוטינסקי את מאמרו "רקעו את הברזל" ובו כתב בין היתר: "מסביבנו רעש ורעם; משהו מתמוטט, משהו נבנה והולך. אלפי סיירים משוטטים באלפי נתיבות חדשים. דגלים חדשים מתנפנפים באוויר ומלים חדשות רועמות: 'הקרח זז'! וכשהוא מתגבב ונערם הוא מנפץ לרגבים כל מה שנָתון ללחצו. מי שאִינָה לו גורלו לחיות בשאון-חיים שכזה, ואף-על-פי-כן, זחל ויגיע עד שיבה ועד ליל פסחו בידיים ריקות, מה יגיד הוא בתגובה על השאלות של ה'ינוקות' הבוחנות, התובעות משפט צדק?... יש לי רצון לצעוק... בכל כוח חזי – 'רקעו את הברזל! רקעו את הברזל. אל תשמיטו מידכם את הפטיש, אל תחמיצו את הרגע'". בתקוה זאת גדלו הצבאות, ובמזרח התיכון ירד כוחן של אימפריות גדולות, דוגמת מצרים, והתעצמו הממלכות המקומיות, ארם, עמון, פלשת, אדום, מואב, יהודה וישראל. ארכיאולוגים מכנים תקופה זאת גם בשם "התקופה הישראלית". אז הגיעה הריבונות הישראלית לשיא כוחה בימי מלכות דוד, שאותה ביקש ז'בוטינסקי לחדש.

את הברזל רוקעים לפני הליכה לקרב. הוא הבסיס למאמרו המכונן "על קיר הברזל – אנחנו והערבים", שפרסם שמונה-עשרה שנים לאחר מכן. על-פי הרומן שלו "שמשון", התעניין ז'בוטינסקי במלחמות בית ראשון, שהתחוללו מסוף האלף השני עד מחצית האלף הראשון לפני הספירה. בתקופה זאת החליף הברזל, הזול יחסית, את הברונזה היקרה, כחומר גלם לייצור כלי מלחמה.⁴

חודש אחרי שכתב את המכתב לאחד העם, יסדו ז'בוטינסקי וחבריו בווילנה את "האגודה להשגת מלוא הזכויות לעם היהודי ברוסיה". בכנס היסוד השתתפו 67 נציגים מ-32 ערים ברוסיה. באגודה היו מיוצגים הזרמים הפוליטיים השונים שבקרב יהודי רוסיה, פרט ל"בונד" האנטי-ציוני. בכנס היסוד של האגודה נתקבלו החלטות בדבר מטרותיה ותפקידיה: ביטול חוקי ההפליה כלפי היהודים, הבטחת השתתפות היהודים בבחירות ל"דוּמה" (הפרלמנט ברוסיה) האמורה להיבחר, ודרישה להענקת אוטונומיה לקהילה היהודית. בראש הלשכה המרכזית של האגודה עמד מאקסים וינאוור, וזאב ז'בוטינסקי נבחר כחבר הלשכה המרכזית שלה. האגודה התפזרה באביב 1907, בשל חילוקי דעות בין הציונים למתנגדים.⁵

המהפכה הגיעה לאודסה ב-14 ביוני. באותו יום התקיימה שביתת פועלים בעיר, ולנמל הגיעה אוניית המערכה הרוסית "פוטיומקין", שמלחיה מרדו בקציניהם ובמשטר הצאר. הם הרגו מקצת מן הקצינים, ואת האחרים אסרו. בעימות על האוניה נהרג מנהיג המורדים. הלוויתו הפכה להפגנה פוליטית גדולה בעיר, ובמהלכה נורו מן האוניה שני פגזים על מפקדת צבא הצאר בעיר. ז'בוטינסקי ייחד שני פרקים ברומן "חמִשתם" לאירוע, שם הוא כתב בין היתר כי האנטישמים ינצלו אירוע כזה כדי לפגוע ביהודים. (עמ' 155-154).

ימי מהפכת 1905 לימדו את ז'בוטינסקי שעל שרידותו של כל אדם או ארגון, פועלים איומים פנימיים וחיצוניים. האגודה שביקש להקים התפזרה בגלל איומים פנימיים, שהתבטאו בחילוקי דעות קיצוניים. ז'בוטינסקי חשב שכדי לנטרל את האיומים החיצוניים, יש להתעלם מחילוקי הדעות הפנימיים ולגייס את כל העוצמה הלאומית למטרה המשותפת.

בפרשה זאת נחשפה תפיסת הביטחון היסודית של ז'בוטינסקי: על-מנת לשרוד כאומה, יש להתעלם מחילוקי דעות פנימיים, הגורמים לשסעים בעם. השסעים מניעים הקמת מפלגות, השׂמות דגש על שׂרידותן ונטרול איומים עליהן, שהם איומים פנימיים. כך העם נקלע לריב בין מפלגות ואינו מרכז את כוחו לנטרול אויביו החיצוניים. ההסתייגות של ז'בוטינסקי מן הפעילות המפלגתית והתמקדותו בפעילות הלאומית הייתה לו לרועץ ומנעה ממנו ליישם את תפיסותיו הלאומיות.

גם לוּ הייתה האגודה ממשיכה לפעול, לא היה לה סיכוי להשיג את מטרתה, כי מהפכת 1905 נכשלה. נגד הדרישות לקִדמה וחופש ברוסיה פעלו ארגונים ריאקציוניים שנקראו "המאות השחורות", שזכו לתמיכת השלטונות. הם ארגנו קרבות רחוב נגד הדמוקרטים והסוציאליסטים, ויזמו פוגרומים ביהודים. פוגרומים פרצו ב-660 ערים באזורים הדרומיים והדרום-מזרחיים של האימפריה. נהרגו אז 800 יהודים, ונגרם נזק לרכוש בשווי של 70 מיליון רובל. הפוגרומים המשיכו גם בשנת 1906, ובין המְבַצעים היו גם אנשי משטרה וצבא.

בין 18 ל-22 באוקטובר 1905 השתולל פוגרום ביהודי אודסה, שארך ארבעה ימים ולילות, בתמיכת הממשלה ובמעורבות אקטיבית של כוחות צבא ומשטרה. שלוש מאות יהודים נרצחו, אלפים נפצעו, וארבעים אלף יהודים איבדו את רכושם. ייחודה של אודסה היה בהתארגנות כאלפיים יהודים בפלוגות קרב, שהתבססו על מבני התגוננות חשאיים, בדרך כלל במסגרות של עשרה לוחמים. למגינים חברו גם אינטלקטואלים וסטודנטים נוצרים. הבולט שבהם, פרופ' א. שצ'פקין, שאף עמד זמן מה בראש ועד ההגנה. אנשי ההגנה העצמית בעיר הרגו כמאתיים וחמישים פורעים ופצעו כמה מאות. ז'בוטינסקי העיד שיוזמת ההגנה בעיר קרמה עור וגידים מתוך אווירת האנטישמיות. על-פי עדות אחד ממארגני אנשי המגן בעיר, מטרת הארגונים הייתה לא רק להקים יחידות לוחמות לשם מאבק בפורעים, אלא בעיקר "לנטוע הרגשה חדשה בהכרתם של היהודים, ובעיקר לממש את היסוד של מלחמה פעילה נגד הצורר המקומי... רצינו לעקור את הפסיכולוגיה הישנה והרקובה של הגטו – אסור להרגיז את הגויים". ז'בוטינסקי נטל חלק פעיל בעבודת הארגון, ובעיקר סייע בגיוס בעלי ממון, שבעזרתם השיגה האגודה להגנה עצמית באודסה נשק ואמצעי לחימה. חברי ועדת החקירה הציונית ⁶ העריכו, לפי עוצמת הפוגרום ומהלכו, ש"אלמלא ההגנה, הייתה כל האוכלוסייה היהודית באודסה, בת מאה שלושים וחמישה אלף תושבים, נהרסת עד היסוד".⁷

בשנת 1905 הסתיימה תקופת "מפנה המאה" והתחילה המאה העשרים ממש על מוראותיה והישגיה: בניגוד לתחזיותיהם של איוון בלוך ואחרים (ראה להלן), לא רק שהתחוללה מלחמה בין רוסיה ליפן, אלא שיפן הביסה את רוסיה. תבוסה זאת האיצה תהליך מהפכני שהסתיים במהפכה הקומוניסטית באוקטובר 1917, שבו הייתה ליהודים השפעה מכריעה, החל ממרכס, שהוריו התנצרו בטרם נולד, דרך לנין, שסבו, אבי אמו התנצר, ועד טרוצקי שנולד כיהודי, ונרצח כיהודי, ואחרים. השפעה זאת הייתה מְחַד, אחד הגורמים לאנטישמיות המשמידה של היטלר, וממילא לשואה, ומאידך-גיסא, נכונות ראשי מדינות רבים לתמוך בהקמתה של מדינת ישראל.

הפוגרומים של 1905 האיצו את הגירת היהודים מרוסיה, לארצות הברית, לבריטניה וגם לארץ ישראל. הייתה זאת "העלייה השנייה" שגרעינה הסוציאליסטי, במנהיגותו של דוד בן-גוריון, כונן את התשתית היישובית, מכל הבחינות, שעליה הוקמה מדינת ישראל. תשתית זאת מצויה בלִבה של ישראל גם בעת כתיבת שורות אלה ומשפיעה על כל מה שמתרחש בה כמו ההפגנות נגד "המהפכה המשטרית" המתקיימות היום. הגירת היהודים לבריטניה סיפקה אחרי עשר שנים לז'בוטינסקי את המתנדבים שהקימו את גדוד קלעי המלך ה-38. הגירת היהודים לארצות הברית חיזקה מאוד את הקהילה היהודית שם, שפעילותה היא אחד הגורמים העיקריים לידידותה האסטרטגית של ארה"ב לישראל, מאז הקמתה ועד כתיבת שורות אלה.

שנת 1905 היא שנת הפלאות – Annus Mirabilis, שבה פרסם פקיד זוטר במשרד הפטנטים השוויצרי בברן – שעדיין לא היה אפילו דוקטור, אלברט איינשטיין – ארבעה מאמרים בכתב העת לפיסיקה החשוב ביותר באותם הימים, מאמרים שלא רק חוללו מהפכה בפיסיקה וממילא במדע, אלא גם בכל תחומי התרבות. תורת היחסות של איינשטיין על כל פיתוחיה הניעה תהליך שגרם לפיתוח נשק גרעיני. נשק זה גרם לא רק לסיום מלחמת העולם השנייה מול יפן, אלא גם שינה לחלוטין את התפיסה המערבית ביחס למלחמה. לשינוי זה יש השפעה רבה מאוד על מלחמות ישראל ועל תורת הביטחון שלה.

בשבוע הבא: ההבדל בין בן-גוריון לז'בוטינסקי; גיבוש פילוסופיית "קיר הברזל"; ז'בוטינסקי חקר את המציאות האנושית; ז'בוטינסקי הבין את האופי המוסלמי יותר מכל בני תקופתו; את האויב יש להרוג ולא ללמד מוסר; אין לסמוך על הצדק; יש להטיל ספק בכל; מרכזיות הפעולה.

1. בסוף אותה שנה חזר גפון לרוסיה. המהפכנים חשדו שהוא נמצא ממשיך את קשריו עם המשטרה החשאית והחליטו להוציאו להורג. פנחס רוטנברג תלה אותו. גם על רוטנברג הופצה האשמה שהוא סוכן כפול. הוא ברח מרוסיה לאיטליה ועבד שם כמהנדס השקיה וסכרים. ב-1915 הוא נפגש באיטליה עם ז'בוטינסקי והשניים שיתפו פעולה במפעל הקמת הגדודים העבריים. ראה להלן.
2. אברהם יסעור, מלקחי מהפכת 1905, מסדה, 1972; אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, עם עובד 1990; אגרת מאת זאב ז'בוטינסקי אל יחיאל צ'לנוב, 18 בדצמבר 1914, ארכיון ז'בוטינסקי, מס' 2588, תיק א' 2-1 / 4.
3. זאב ז'בוטינסקי, איגרות, כרך ראשון, 1914-1898, מכון ז'בוטינסקי בישראל, הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1992, 24-23.
4. אברהם פאוסט, החברה הישראלית בתקופת הממלכה – מבט ארכאולוגי, יד בן צבי, 2005.
5. שם, שם.
6. אחד מחברי ועדת החקירה היה עורך הדין י. מ. הלפרין, גיסו של זאב ז'בוטינסקי. יש להניח שז'בוטינסקי קיבל לא רק את הדוח, אלא גם את ממצאי הוועדה.
7. יעקב מרקובצקי, לא כצאן לטבח – הפוגרום והתגבשות ההגנה העצמית בכנס הנ"ל במבואי עיר ההרגה; ספר טריווש, עמ' 223-221; בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך א' חלק ראשון, עמ' 170-154.