איש אינו יודע מה מתרחש בשדה הקרב

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, היה ז'בוטינסקי נשוי ואב לילד בן שלוש וחצי. לא שהיה יושב בית עם משרה קבועה וביטחון כלכלי. איש משפחה שגרתי הוא לא היה מעולם, וביטחון כלכלי לא היה למשפחתו במשך כל ימי חייו. את הכתיבה העיתונאית הוא נטש, ואת מרבית זמנו הוציא בהרצאות על הציונות, ברחבי רוסיה. פרוץ המלחמה קטע באחת את פרנסתו, כי הרצאות בנושאים ציוניים וספרותיים לא היו במרכז ההתעניינות של הציבור. אחרי חודש הוא יצא ביוזמתו לאודיסאה שלו – לסקר את חזית המערב, בשליחות העיתון הרוסי הליברלי "רוסקיא וידומוסטי", אחרי ששכנע את עורכיו להטיל עליו את המשימה.¹ שליחות עיתונאית זאת לא הייתה קשורה לפעילותו הציונית, אף שהיא העמיקה את תודעתו הציונית והועילה לציונות במאוד. היא מוכיחה עד כמה התעניין ז'בוטינסקי בהוויית הצבא והמלחמה. בשליחות זאת הוא למד עליהן הרבה והבין עד כמה חשובה ידיעה מעמיקה של הקרב ולא רק המלחמה והאסטרטגיה רבתי המעסיקות את רוב מקבלי ההחלטות בתחום הפוליטי והצבאי. מסתבר שעיתונאים צבאיים רציניים מכירים את הקרבות יותר לעומק ממפקדים בכירים ומפרופסורים להיסטוריה.

בפרוץ המלחמה קיווה ז'בוטינסקי, כאמור, שרוסיה תוכּה בשדה הקרב, והזעזוע יוליך לכינון משטר דמוקרטי וליברלי. הוא גם פרסם על כך מאמר באחד העיתונים. הוא גם נוכח בפליאה שרוב הרוסים, כמו גם חבריו, הביקורתיים כלפי המשטר, תמכו בהחלטת הצאר וממשלתו להצטרף למלחמה, והתפללו להצלחת הצבא הרוסי. טיעונו שהצלחה רוסית בשדה הקרב תנציח את המשטר הרקוב והשנוא באימפריה הקורסת, לא מצא אוזן קשבת. הוא נוכח לדעת, כאמור, עד כמה רגשות לאומיים חזקים יותר משיקולים רציונליים, אפילו בקרב אנשים שהרציונליות היא תפארתם, לרבות יהודים, ואף ציונים. כששוטט לאחר חודש ב"מדינות הסכמה"² ובמדינות ניטרליות, התברר לו כי גם שם שׂשׂ רוב הציבור אלי קרב. הוא נוכח לדעת, לדבריו, כי העולם "הוכה במכת-שגעון, אלא טרם הבין כי פגע בו הסם". הוא הגיע למסקנה שבמין האנושי טבוע באופן גנטי "תאבון תגרה", כלשונו.

בחודשים הראשונים הוא תפקד ככתב צבאי מקצועי, שדיווח לעיתונו בניטרליות על ממצאיו והתרשמותו. תשומת הלב הראשונה במסעותיו בחזית המערב הייתה לרשלנות אנשי הצבא, לחוסר מקצועיות המפקדים לכל אורך שרשרת הפיקוד, ולחוסר השליטה שלהם בפעולות ובמבצעים. לכך היו תוצאות הרות אסון לניהול המערכה ולחיי הלוחמים והאזרחים. דוגמה: כשעבר את הגבול מרוסיה לשבדיה, הוא נשא בכיסו מכתבים מחבר ההנהלה הציונית העולמית, ד"ר יחיאל צ'לנוב, אל חבריו בארץ האויב, גרמניה. עצם בקשת צ'לנוב מז'בוטינסקי להעביר את המכתבים ליעדם מעידה על ניתוק מן המציאות. שומרי הגבול הרוסיים לא בדקו אותו כלל, ומכאן הוא הסיק שיכול היה להעביר סודות לארץ אויב.³ סביר להניח שאת הרשלנות הזאת ניצלו סוכנים גרמנים ואוסטרים.

דוגמה שנייה: בצרפת הוא ביקש להגיע לעיר ריימס שבצפון מזרח המדינה, הסמוכה לגבולות עם גרמניה ובלגיה, ששם התחוללה המערכה. העיר הופגזה קשות על-ידי הגרמנים בתותחי הוביצר כבדים ("ברטה השמנה"), והקתדרלה שלה נהרסה.⁴ במשך שבוע ימים הוא ביקש אישור משלטונות הצבא בפריס להגיע לעיר, ולא קיבל. הסתבר לו ששום עיתונאי אחר לא קיבל. "אז נסעתי בלי רישיון", הוא כתב. "וגם המילה 'נסעתי' היא קישוט, כי רק אל אֶפֶּרְנֵי הגעתי ברכבת, משם הלכתי רגלי דרך הרים ויערות ומשמרות צבא. למה לא אסרוני אינני יודע... לבסוף הגעתי לריימס... לנתי במלון בו התאכסנו כל ראשי הצבא. שוחחתי אתם... שלחתי לעיתון מברק בעל תשע-מאות מלים, מברק שלא היה כמוהו, לא ב'טאן' הפריסאי ולא ב'טיימס' הלונדוני, ולא ב'טיימס' הניו-יורקי". עד מהרה הוא הגיע למסקנה ש"המצביא בכבודו ובעצמו אינו רואה ואיננו יודע כלום".⁵

את הכתבה הראשונה שלו שלח ל"רוסקיא וידומוסטי" ב-11 בספטמבר, מעיר הדייגים בולון-סיר-מר שבצפון צרפת, לאחר שסייר במחוזות בלגיה שלא נכבשו על-ידי הגרמנים. מכתבה ראשונה זאת, "לאורך בלגיה המרוקנת", ניכר שז'בוטינסקי איתר והבין את נקודת הכובד, לא רק של אותו שלב במלחמה, אלא של המלחמה כולה: התוכנית האסטרטגית של המטכ"ל הגרמני למלחמה הבאה, "תוכנית שליפן", שגובשה במשך תקופה ארוכה,⁶ כללה מהלך פתיחה של תקיפת צרפת בהפתעה, באגף אחד, הימני, מצפון-מערב, דרך בלגיה הניטרלית, הכרעתה במהירות, לפני שהיא תגייס את צבאה ותשלח אותו לחזית, ולאחר מכן תקיפת רוסיה. קיסר גרמניה נכשל לשכנע את מלך בלגיה להניח לצבא הגרמני לעבור בהסכמה דרך ארצו, לצרפת, ובתמורה לכך תקבל בלגיה טריטוריות צרפתיות שגרמניה תכבוש. מלך בלגיה סרב. לקראת פרוץ המלחמה הניחו חברי הפיקוד העליון הגרמני, שאף אם יכניסו את צבאם לבלגיה, ללא הסכמה, הללו לא ילחמו, ואם ינסו להתנגד – יוכרעו בקלות. ב-4 באוגוסט 1914 חצו שבע ארמיות גרמניות את גבול בלגיה ונתקלו בהתנגדות עזה. הקרבות בבלגיה האטו מאוד את ההתקדמות הגרמנית לעבר צרפת. הסתבר שחברי הפיקוד העליון הגרמני לא התייחסו ברצינות לאזהרתו של בלוך, שאמצעי הלחימה המודרניים בידי המתגונן צפויים לפגוע במאוד בכוח התוקף, ויקשו עליו להשיג את משימותיו, ושהפיקוד העליון יתקשה לשלוט על הצבאות ההמוניים. לכך יש להוסיף שהבלגים פוצצו גשרים ומסילות ברזל בארצם, וגרמו בכך להאטה בהתקדמות המנהלתית הגרמנית. הפקק הבלגי אִפשר לצרפת לגייס את הצבא, ולכוח המשלוח הבריטי להגיע לחזית. לפי "תוכנית שליפן", היה על הגייסות להתקדם ברגל עם כל הציוד על הגב, במהירות של 40 ק"מ ליום. כשהגיעו הגרמנים לשדה המערכה, הם היו עייפים מאוד. לכן, למרות שצבאם היה יעיל ומאומן יותר מצבאות הצרפתים והאנגלים, תפקודם היה לקוי.

בין ה-5 ל-12 בספטמבר התחולל הקרב הראשון של המארן, מדרום-מזרח לפריס, שנודע בשם "הנֵס על המארן" שבו נבלמה ההתקדמות המהירה של הגרמנים ולא הושגה משימתם לכבוש את בירת צרפת. בכך הפכה "תוכנית שליפן" מהכרעה מהירה למלחמת חפירות, שנמשכה ארבע שנים, והתישה את הצבאות, והקיזה את דמם. במלחמה זאת הוכרעה גרמניה.⁷

את רשימתו הראשונה מהמלחמה סיים ז'בוטינסקי: "הרושם הכללי נוגע ללב ומרתק, כשרואים את העם הקטן הזה שהיה יכול לקבל חנינה, ומבלי לאבד את עצמאותו, ולהרוויח משיתוף פעולה עם הגרמנים. אבל הוא העדיף להקריב את עצמו למען כבודו העצמי".⁸

אחרי שלושה ימים שיגר ז'בוטינסקי לקורא הרוסי תיאור של הפצצה גרמנית מן האויר, על עיר הנמל והקיט הבלגית, אוסטֶנדֶה. אף שחילות האויר היו בחיתוליהן, הוא שם לב לפגיעה בפסי הרכבת, ודיווח שהרכבת "כעת הפסיקה לגמרי לתפקד".⁹ סביר להניח שגם המפקדים הגרמנים שמו לב לכך, והשתמשו במידע הזה בתכנון מתקפת הבליצקריג, לקראת מלחמת העולם השנייה.

יכולת העמידה הבלגית מול הגרמנים תרמה לאחת התובנות הצבאיות של ז'בוטינסקי, לא רק ממלחמת העולם הראשונה, אלא מן המלחמה בכלל: צבא קטן, מאומן ומצויד היטב –מקצועי לכל דבר ועניין, יכול להתמודד בהצלחה מול צבא גדול ממנו בהרבה, ולהשיג מטרות מערכתיות. תובנה זאת חיזקה אצלו את התובנה ההיסטורית המפורסמת של קרב תרמופילאי, בשנת 480 לפני הספירה, שבו שבעת אלפים לוחמים ספרטנים השיגו מטרה מערכתית בקרב מול צבא פרסי, שמנה 250 אלף איש.¹⁰ תובנות אלה חיזקו את ז'בוטינסקי במאבקו להקמת גדודים עבריים בצבא הבריטי, במהלך המלחמה, ובמאבקיו להקמת גדודים עבריים בארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי. כדאי כמובן שמקבלי ההחלטות הביטחוניות בישראל היום ישימו לב לכך, שכן לפי ממצאיו של האלוף בדימוס יצחק בריק, צה"ל היום גדול מאוד במונחי המזרח התיכון אך רחוק מלהיות מקצועי.

הספרים שקרא ז'בוטינסקי בילדותו, בייחוד "אייבנהו" של וולטר סקוט, ומחזות שייקספיר, הפכו אותו לפילו-בריטי. תחילת המלחמה הגבירה את הערכתו. לקוראיו ברוסיה הוא כתב: "פעם קרה שנמצאתי לא רחוק מהמחפורות של האנגלים, אבל לא הצלחתי להתגנב לשם. הקצין הודיע לי בחביבות: 'המסמכים שלך בסדר גמור, אך אנחנו צריכים לשמור על זהירות רבה'. עלי להסתפק בזה שסיפרו לי החיילים הצרפתיים על האנגליים. והנה הכי אופייני מהסיפורים האלה: הם ראו אנגלים במחפורות תחת אש, עושים התעמלות שבדית. הם אומרים שהאנגלים, כשיש להם מחסור במים, מעדיפים להשתמש בהם לא לשתייה, אלא לרחיצת פנים. הקצינים האנגליים מוליכים לפעמים את החיילים להתקפה, ומשאירים את המונוקל על העין. כל האנגלים יורים היטב. האנגלים מתחרים זה בזה בקליעה למטרה, והפרס – סיגריה".¹¹

באוטוביוגרפיה שלו אישר ז'בוטינסקי את תחזיתו של בלוך, שבגלל ההמוניות והמורכבות של המערכה "גם המצביא בכבודו ובעצמו איננו רואה ואיננו יודע כלום". בלוך הסיק מכך שיבוא הקץ למלחמות, וטעה. המסקנה הנובעת מהאבחנה של ז'בוטינסקי היא, שיש לשנות את הפרדיגמה של הארגון הצבאי, של הכשרת שרשרת הפיקוד, ושל השליטה על הצבא ועל המלחמה. אם למצביא אין מושג מה קורה בשדה הקרב, הרי שלעיתונאים – קל וחומר. לפיכך, כדי להצדיק את קיומם, הם מפברקים דיווחים. הוא הודה: "בסך הכל ובדרך כלל – מלאכה משעממת היא מלאכת הכתב הצבאי בימינו. לפני חמישים שנה אולי מותר היה לו לכָּתָב, אם איננו מפחד ליהנות מתמונת הקרב, מצוק הסלע במרחק מאה צעדים, כאשר מתחת לאותו הסלע חיכה נערו לכתב-היד בשביל הטלגרף... מה לעשות? אי-אפשר היה פשוט מתוך הרחמנות על הקורא האומלל, אי-אפשר היה להימנע מקישוטים. עוד כזב אתוודה: בין 'כתבותיי' שעשו רושם, הייתה אחת בשם 'ההוני'... מעשה בפריבאט-דוצנט¹² אשכנזי¹³ שנפצע ונשבה, ואני דיברתי אתו ברכבת-השבויים. ועל מה שוחחנו? – דווקא על השירה הפרו-באנסאלית ועל המשורר מיסטרל, מחבר הפואימה 'מירייו'.¹⁴ גם זה לדאבוני לא היה ולא נברא. ממצאי 'הכתבה' הם חטא ספרותי שחטאתי".

מסקנה: איש אינו יודע באמת מה מתרחש בשדה הקרב ואיך מתנהלת המלחמה. לא הלוחמים שיודעים, ואולי רובם חשים או משערים, רק מה שמתרחש בדלת אמותיהם. לא המפקדים הבכירים, לא המנהיגים הפוליטיים, ולא הציבור הרחב. כולם ניזונים משמועות ומהמצאות דמיוניות, שרובן הן מציאות לא מבוססת, המשמשת להם לקבלת החלטות ולפיתוח תרבות צבאית מיתולוגית, המובילה למצעד איוולת.
_________________________

בשבוע הבא: תרומתה של גרמניה המיליטריסטית להקמתה של מדינת ישראל; שמחתו של ז'בוטינסקי להצטרפות טורקיה למלחמה; הציונות המעשית שקדמה את בן-גוריון; ישראל כמדינה אנטי-אינטלקטואלית.

1. סיפור ימי, שם.
2. שם כולל למדינות אשר לחמו במלחמת העולם הראשונה נגד מעצמות המרכז והיו לצד המנצח: בריטניה, צרפת, רוסיה, סרביה, איטליה וארצות הברית.
3. סיפור ימי, שם.
4. האתר הרשמי של עיריית ריימס.
5. שם, שם.
6. בכתבה ששלח ב-7 באוקטובר 1914 התייחס ז'בוטינסקי לתוכנית זאת: "הגרמנים ויתרו באופן סופי על התוכנית להתקפת פריס. מתקפות יחידות ובודדות לא משנות את המצב הכללי. הם מתכוונים להיכנס לקווי הגנה בחזית המערב, ואז לשבור את רוסיה. לכן הם מתחילים לחשוב על שינויים יסודיים בתוכנית הידועה לשמצה של המבצע, שעליו התבססו כל ההכנות של גרמניה, במשך עשרים שנה. עמדה זו לא זרה גם לפיקוד הצבאות של בעלות הברית" (מכון ז'בוטינסקי, "בחזית הצבאות של מדינות הברית", דרך הטלגרף, פריס, 7 באוקטובר 1914. תרגמו מרוסית, ד"ר מריה גוטמן ואופירה לוי).
7. סירל פולס, "מלחמת העולם הראשונה", מערכות 1981; יהודה ואלך, "תוכנית שליפן", זמנים 3 (1980), עמ' 74-62, ראה הערה לעיל.
8. ארכיון ז'בוטינסקי, "לאורך בלגיה המרוקנת", 11 בספטמבר 1914, תרגמו מרוסית לעברית ד"ר מריה גוטמן ואופירה לוי.
9. ארכיון ז'בוטינסקי, "פצצות באוסאנדה", 14 בספטמבר 1914, תרגמו מרוסית ד"ר מריה גוטמן ואופירה לוי.
10. הרודוטוס, ספר ז', כתבי הרודוטוס, ספריה וירטואלית, מכללת הרצוג.
11. ארכיון ז'בוטינסקי, "בחזית הצבאות...", שם.
12. מרצה.
13. גרמני.
14. המשורר הצרפתי פרדריק מיסטרל (1914-1830) רומנטיקן שחיבר שירים בסגנון שירת האבירים מן המאה ה-14. הפואמה מירייו (נס), עוסקת באהבה טרגית בין בת אצילים לטווה סלים, המסתיימת במוות. גורלה של גיבורת הפואמה דומה לגורלה של מרוסיה, גיבורת הרומן של ז'בוטינסקי "חמישתם". הסתירה לכאורה בין עיסוקים אסתטיים לעיסוקים פוליטיים וביטחוניים, מאפיינת את אישיותו של ז'בוטינסקי ואת דרך חייו, כפי שעמד על כך חוקר הספרות דן מירון בספרו "הגביש הממקד", מוסד ביאליק 2011.