אדם לאדם זאב

הפוגרומים השפיעו עמוקות על כל יהודי רוסיה וחוללו את העלייה השנייה שבן-גוריון היה אחד ממנהיגיה. במחקרו על ההגנה העצמית, כתב המנהיג היהודי ליאו מוצקין: "לסבל היהודי ניתן גמול מוסרי שאין ערוך לו. ההכרה כי אי-שם נלחמים אחים באומץ לב למען כבודו האנושי ורכושו, הכניסה לתוך כוס תמרורי היהודי איזו הרגשת ניצחון, והוא ראה עצמו גם אחרי ההריגות והפרעות כמעונה, אך לא כמנוצח. היהודים ראו עד כמה מוג לב היה הגוי שהסתער עליהם, ומצד שני באיזה חדות והקרבה לחמו בניהם על כבוד עמם".¹

בן-גוריון וחבריו הסוציאליסטים ברחו מרוסיה לארץ ישראל, וביקשו לחולל במסגרת התנועה הציונית מהפכה מעמדית אוטופיסטית, דהיינו לשנות את אופיו ומבנהו של העם היהודי, לכונן חברה חדשה ואדם חדש – לא יהודי ולא עברי אלא ישראלי עם שורשים לאומיים. ז'בוטינסקי, לעומתם, היה לאומי. אותו העסיקה הסכנה שריחפה על יהודי רוסיה, שכללה אז גם את פולניה. הוא לא ביקש להציל את עורו, אלא את אחיו, והמריץ אותם לעלות לארץ ישראל. בעוד שבן-גוריון וחבריו יסדו את ארגון "השומר", ואחר כך את ארגון ה"הגנה", כדי לגַבּות את מאמציהם להשלטת הסוציאליזם ביישוב, ז'בוטינסקי שאף לייסד צבא שיהיה "קיר ברזל", כלשונו, במאבקם של היישוב היהודי ומדינת ישראל בערביי ארץ ישראל, במדינות ערב ובעולם המוסלמי. את קונספציית "קיר הברזל" החל ז'בוטינסקי לגבש בין פוגרום קישינב לפוגרום אודסה, כשלשיא הגיבוש הוא הגיע בתרגום לרוסית של "בעיר ההרגה", שהיה, באורח יוצא דופן, כמעשה יצירה מקורית משלו.

כהרצל, גם ז'בוטינסקי, שילב את עבודתו העיתונאית ויצירתו הפובליציסטית עם פעילותו הציונית, שהייתה כרוכה באורח חיים אודסאי, במסעות הרצאה רבים בכל רחבי רוסיה, וגם מחוצה לה. כהרצל, הוא נחשף בעבודתו העיתונאית ובפעילותו הציונית לגילויי אנטישמיות, ליחסי איבה בין מדינות ולתופעות גזעניות, לא רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי שחורים בארצות הברית, וכלפי פולנים ברוסיה. הוא עצמו העיד באוטוביוגרפיה שלו, שעיקרון ראשון בחייו, שאותו לא נטש מעולם, היה עקרון השוויון בין בני אדם. זה הטעם שהוא היה רגיש מאוד לתופעות של גזענות ואפליה. ומכיוָן שכהרצל, היה לו כישרון נדיר לעשות אינטלקטואליזציות של סיטואציות, הלכה והתפתחה אצלו תיאוריית ביטחון אינטגרטיבית, שהייתה מבוססת גם על ניסיונו האישי, על עבודתו העיתונאית, וגם על השכלתו, האוטודידקטית בעיקר, והרגלי הקריאה המופלגים שלו, שהחלו בגיל צעיר מאוד, ולא חדלו עד יומו האחרון. (ככתב צבאי במלחמת העולם הראשונה, היה לעתים קרוב אל לב האירועים והמידע עליהם, עד כדי כך שקצין מודיעין בריטי, הקולונל מיינרצהגן, שנפגש עם ז'בוטינסקי בעת ההכנות שערך הצבא הבריטי לכיבוש המזרח התיכון, אמר אחרי הפגישה, לחבריו הקצינים:

"ז'בוטינסקי, אזרח, שמעולם לא עסק במודיעין, פקח את עיניי ביחס למצב האויב, יותר משעשו זאת מאות ידיעות מודיעין שהזרימו הסוכנים שלנו ומקצועני המטה").² ז'בוטינסקי לא היה עיתונאי מדווח, אלא עיתונאי חוקר ופובליציסט. כל ימיו הוא חקר את המציאות האנושית. בני אדם היו "חיות המעבדה" שלו, העם היהודי היה תחום מחקרו העיקרי. מראשית פעילותו האינטלקטואלית, עוד לפני שהיה עיתונאי, הוא נחשף לעובדה שכל מופע הוא גם מאיים וגם מאויָם. כאדם לאומי, הוא הקדיש את חייו לנִטרול איומים על עמו. כאידיאליסט, הוא היה מוכן לספוג לשם כך איומים על עצמו ועל משפחתו.

ב-1908, כשישב באיסטנבול שבטורקיה, בשליחות העיתון הפטרבורגי "רוס", לרגל מהפכת "הטורקים הצעירים", הקים, ניהל וערך, מטעם ההסתדרות הציונית רשת עיתונים ציוניים בשפות אחדות. אז הוא למד מקרוב את האופי הטורקי והמוסלמי, והגיע למסקנה שאף כי הטורקים אינם אנטישמיים כמו הרוסים והפולנים, תהיה זאת משימה כמעט בלתי אפשרית להקים מדינה יהודית, כל עוד הם ישלטו בארץ-ישראל. ב"סיפור יָמַי" הוא כתב: "נתפתחה אצלי הכרה פנימית מוצקה ואיתנה: במקום ששולט הטורקי לא תאיר השמש ולא יצמח העשב, ובלא התפוררותה של הקיסרות העותומנית אין תקווה לתחייתה של ארץ-ישראל".

בטורקיה הוא שב, במאמר בשבועון העברי "המבשר", לשאלת המוסר והביטחון, שעליה ביקש לנאום חמש שנים לפני כן בקונגרס הציוני השישי: "לא נוצרנו ללמד מוסר ומנהגים לאויבינו. ילמדו את הדברים האלה בעצמם, בטרם יקשרו יחסים עמנו. אנו רוצים להשיב מלחמה לכל המזיק לנו. מי שאינו משיב מהלומה תחת מהלומה, אינו מסוגל גם להשיב טובה תחת טובה. רק מי שיכול לשנוא את אויביו יכול להיות ידיד נאמן לאוהביו".³

ב-1910 התנהל ברוסיה פולמוס לגבי דרישת הפולנים להגדרה עצמית. ז'בוטינסקי, שהתעמק בסוגיית האנטישמיות הפולנית הקיצונית, הזהיר שאם יזכו הפולנים בעצמאות, הם יתנו דרור לאנטישמיות שלהם ויאיימו על שרידותן של הקהילות היהודיות הרבות שהיו מצויות בפולניה. במאמריו על שאלה זאת התפתחה הפילוסופיה הביטחונית שלו. ב-18 ביולי 1910 הוא פרסם מאמר שכותרתו לקוחה מתומאס הובס: "Homo homini lupus" ("אדם לאדם זאב"), ובו כתב בין היתר:

"אדם לאדם זאב... ועוד ימים רבים לא נוכל לתקן זאת, לא על-ידי רפורמה בסדרי המדינה או בעזרת התרבות, ואף לקח-החיים המר לא יועיל. אוויל האיש המאמין לשכנו, ויהא השכן טוב לב וחביב ביותר. אוויל האיש הסומך על הצדק: אין הצדק קיים, אלא בשביל מי שעומדים לו אגרופו ועקשנותו להפכו למנת חלקו. כאשר מוכיחים אותי על שאני מטיף להתבדלות, לאי-אמון ולשאר דברים קשים לאניני-דעת, יש שאחפוץ להשיב: אני מודה באשמתי. אני מטיף לכל אלה ואוסיף להטיף; כי ההתבדלות, אי-האמון, עמידת-'שמור' בכל עת, מקל חובלים ביד בכל עת – הוא האמצעי היחידי להחזיק מעמד כלשהו בהתנצחות-זאבים זו".⁴ בקטע זה, שהוא אחד מרבים מסוגו, זרע ז'בוטינסקי תובנה חיונית לפיתוח תורת הביטחון שלו. לפי קטע זה, כל אדם חי ופועל בסביבה מאיימת. הוא מאויָם ללא הרף ובמאמציו לנטרל את האיומים עליו, הוא מאיים על מאיימיו. לפיכך עליו לחשוד בכל, ולהטיל ספק בכל, גם בקרובים וגם ברחוקים, גם בבני עמים אחרים, וגם בבני עמך, ואפילו בבני משפחתך.

נדבך נוסף בתורת הביטחון של ז'בוטינסקי היה מרכזיות הפעולה בהוויית האדם ומאמציו לנטרול איומים – עליו ועל סביבתו, שהרי נטרול הוא פעולה ולא רק תוכנית או רעיון. בעניין זה הוא קיבל את דעתו של רוסו ש"אדם אינו עשוי להגות אלא כדי לפעול... אני מעז לומר כי מצב של הגות מנוגד לטבע, וכי אדם הוגה אינו אלא חיה מושחתת". זאת הסיבה, שלמרות כישרונותיו יוצאי הדופן בשירה ובספרות, הוא "בזבז" את זמנו על פעילות ציונית. לדעתו, בכתיבת ספרים ומאמרים בלבד, עם כל חשיבותם, לא די כדי להושיע את ישראל. יש לעשות מעשה. ב"סיפור יָמַי" הוא ציין כי במאמר על התנועה הלאומית-יהודית הוא כתב כי היא לוקה ב"מחלה המוזרת הזאת – שפע הרהורים וחדלון ידיים... אין טעם לתוכנית בעיני, אם לא תיהפך למעשים, תכף ומיד. לא-אכפת אם בהצלחה או במפלה: מעשה שלא הצליח – גם הוא צעד קדימה".
___________________

בשבוע הבא: ז'בוטינסקי חזה את פרוץ מלחמת העולם הראשונה; השפעת האדמיראל האמריקני אלפרד מהאן; מרוץ החימוש בין אנגליה לגרמניה; המלחמה הקלסית בין צבאות תהפוך לטבח; לא הרציונליזם אלא התת-מודע מניע את ההיסטוריה האנושית; עיקרי תפיסת ביטחון של ז'בוטינסקי; חטאו הגדול של דוד בן-גוריון.

1. יעקב מרקוביצקי, לא כצאן לטבח – הפוגרום והתגבשות ההגנה העצמית בכנס הנ"ל במבואי עיר ההרגה; ספר טריווש, עמ' 223-221; בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך א' חלק ראשון, עמ' 170-154.
2. זאב צחור, כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 101. אף שספר זה אינו תיעודי, מחברו הוא היסטוריון מקצועי, והוא העיד כי הספר "נסמך על מחקר מקיף", ו"במהלך חלקיו הבדויים משתזרים המידע והתובנות המקצועיות של ההיסטוריון", עמ' 11.
3. שלום שוורץ, ז'בוטינסקי לוחם האומה, ירושלים 1943, עמ' 177; א. חרמוני, הדואר, ניו-יורק, 4 במאי 1945; רפי מן, הקשר הציוני-טורקי, העין השביעית, 27 ביוני 2010.
4. זאב ז'בוטינסקי, כתבים – אומה וחברה, הוצאת ערי ז'בוטינסקי, 1959, עמ' 265-255.