איך ישראל הפכה למדינה אנטי-אינטלקטואלית

ב-29 באוקטובר 1914 הפגיזו אוניות טורקיות, בפיקוד גרמני, נמלים רוסיים בים השחור, ללא ידיעה וללא אישורו של ראש ממשלת טורקיה. ב-2 בנובמבר 1914 הכריזה רוסיה מלחמה על טורקיה, ושלושה ימים לאחר מכן הצטרפו אליה צרפת ובריטניה. מנקודת מבט ציונית, התפתחות בלתי צפויה זו הייתה בבחינת נס, שכן גם האינטרס האסטרטגי הטורקי, וגם מדיניות ממשלתה, היו לשמור על ניטרליות במלחמה, למרות לחציה של גרמניה לצרף אותה למלחמה, מרצון. כך תרמה גרמניה המיליטריסטית, שלא מרצון מקבלי ההחלטות שלה, כמובן, להקמתה של מדינת ישראל.

למרות היותו כבר מנהיג ציוני בולט, התייחס ז'בוטינסקי כאמור, בשלושת החודשים הראשונים למלחמה, כאל מאורע שאינו נוגע לו. משנודע לו כי טורקיה נגררה למלחמה, "המצב הזה השתנה פתאום בן לילה... בן לילה אחד שיניתי את דעתי ואת עמדתי הקודמת, תכלית שינוי. מאלף עד תיו. החנקתי בלבבי את כל טענותי ותלונותי ביחס למשטר הרוסי. קברתי את כל החשבונות בדבר הסיכויים לשויון-זכויות, במקרה נצחון ובמקרה מפלה, וכו'. הכל מחיתי ומחקתי מלבד העיקר: גורלנו תלוי בשחרור ארץ ישראל מתחת השלטון הטורקי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית".¹ הוודאות הזאת לא הייתה נחלתו של איש מן המנהיגים הציונים הבכירים באותה תקופה, וגם היא מעידה על תודעתו האסטרטגית העמוקה שבן-גוריון וחבריו התאמצו להעלימה מעיני הציבור משיקולים פוליטיים צרים.

מנובמבר 1914, במשך כשלוש שנים, פעל ז'בוטינסקי, במימון צנוע, ושלא במתכוון, של עיתון רוסי, להקמת גדודים צבאיים יהודיים סדירים, שיילחמו במסגרת צבא מעצמתי מארח, לכיבוש ארץ ישראל מידי הטורקים. האופציות שבחן היו: במסגרת הצבא האיטלקי, או הצבא הצרפתי או והצבא הבריטי. באוגוסט 1917 התפרסמה בלונדון הודעה רשמית על ייסודו של "הגדוד העברי" שהוא פעל להקמתו.²

הבנתו של ז'בוטינסקי את המציאות האסטרטגית שחוללה מלחמת העולם הראשונה, בולטת לאור העובדה שרוב המנהיגים הציוניים לא הבינו אותה, ובראשם המנהיג שיתחרה בזכרו אחרי המלחמה, ובמורשתו אחרי מותו – דוד בן-גוריון. ב-1915 פרסם דוד בן-גוריון מאמר בשם "הכשרה אזרחית", ובו טען כי טורקיה, חרף פיגורה, היא מדינה קונסטיטוציונית, אזרחיה שווים בפני החוק, ולא רדפו יהודים. אך היהודים אינם יודעים לנצל את הזכויות, ושלא כארמנים, לא לקחו חלק בחייה המדיניים. בן-גוריון עצמו, וחבריו, יצחק בן-צבי וישראל שוחט, ניסו להשתלב במערכת הפוליטית של האימפריה. כז'בוטינסקי, גם בן-גוריון, פרסם מאמרים, וב-1910 הוא נבחר בוועידת מפלגת "פועלי ציון" להיות בין עורכי ביטאונה "האחדות". וכמו ז'בוטינסקי, גם הוא בילה בטורקיה לפני מלחמת העולם הראשונה, שם למד משפטים, מתוך כוונה להשתלב במערכת הפוליטית הטורקית, ולייצג את היישוב היהודי.

ההבדל בין שני מנהיגים צעירים אלה, ביחס לטורקיה לפני פרוץ המלחמה, ובראשיתה, מסביר את תפיסתם השונה כלפי הציונות, תפיסה שהגיעה לשיאה בפרוץ מלחמת העולם השנייה: ז'בוטינסקי ראה בציונות מנוף למלט את העם היהודי משואה, שבעיניו היתה, כאמור לעיל, תוצאה ודאית של תהליכים היסטוריים ארוכי טווח. לפיכך, מטרתו הייתה "מדינה עכשיו". בעיני יריביו, מטרה זאת הייתה הזויה. בן-גוריון, לעומתו, ראה בציונות עורף לסייע לחלוצים לכונן בארץ ישראל חברה חדשה ולברוא אדם חדש, שלאחר תקופת בשלות ממושכת יכוננו מדינה. גישה זאת נראתה בעיני הרצל וממשיכי דרכו כגישה מעשית, אך לא רלוונטית למטרת הליבה של הציונות. באורח פרדוקסלי, הנהיג בן-גוריון את הזרם האוטופיסטי של הציונות המעשית, שהיה הזוי מעצם מהותו, כפי שהתברר במבחן ההיסטוריה אך שימש היטב את בן-גוריון.

את גישתה של ציונות ההצלה, המכונה "מדינית", למעשים בארץ ישראל, ביטא חברו הקרוב של הרצל, מכּס נורדאו, עוד ב-1900, כשז'בוטינסקי שהה ברומא, רחוק עדיין מעניינים יהודיים והתנועה הציונית: "מוחה אני בחריפות ובכל תוקף נגד כל ניסיון לכרוך ביחד את הציונות ואת המושבות הקיימות בארץ ישראל, ולתאר אותן כעניינים מעורים ומשולבים זה בזה... כלום עם ישראל הוא ציוני בשביל לקיים מאות אחדות של משפחות בארץ ישראל, או ציוני הוא משום שהוא רוצה לגאול את עצמו? אם אין הוא ציוני, אלא כדי לקיים עשרים מושבות קטנות בארץ ישראל, הרי אין הוא ציוני בכלל... כי מושבות אחדות בארץ ישראל אינן גואלות את העם היהודי, אינן מיטיבות את מצבו, ואין להן כל השפעה על גורלו... אנו, הציונים, הזהרנו תמיד מפני התיישבות שנערכת בצורה זו, שבה עוסקים זה עשרים שנה. אנו לימדנו והטפנו תמיד לדבר שהוא ההפך הגמור מכל מה שנתרחש עד עכשיו בארץ ישראל: לא כניסה אל הארץ בגניבה, בלא זכויות, שמפקרת את העולים ללא כל מגן, ולנגישׂותיהם ולשרירות-לבם של הפקידים הטורקים...".³

כדי שארץ ישראל תהווה מקלט ליהודים, עליה להיות פתוחה לעליה המונית, ולכך התנגדו השלטונות הטורקים. הרצל התאמץ להשפיע על טורקיה, באמצעים מדיניים, להסיר את התנגדותה, ונכשל. הכישלון הוליד את "תוכנית אל-עריש" ו"תוכנית אוגנדה", לכונן מקלט זמני חלופי ליהודים, בחצי האי סיני או במערב קניה, שהיו בשליטת בריטניה. יורשי הרצל בראשות התנועה הציונית, וולפסון ונורדאו, המשיכו בדרכו ונכשלו. ז'בוטינסקי היה מעורב אישית, כאמור, במהלכים האלה של היורשים. כשלון הציונות המדינית חיזק את האופוזיציה לרעיון מקלט זמני חלופי, שצידד במעשים - אף כי מוגבלים בארץ ישראל - בהמשך עלייה והתיישבות מצומצמות מאוד, במסגרת המגבלות שהטילו הטורקים. בשנת 1911 נבחר מנהיג הציונות המעשית, הבוטנאי פרופ' אוטו ורבורג, לנשיא ההסתדרות הציונית, במקום דוד וולפסון. המנהיגים של יהודי רוסיה, מנחם מנדל אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, תמכו בו. נקודת הכובד של הציונות עברה מהצלת יהודים, לפיתוח הישוב היהודי בארץ ישראל. נקודת כובד זאת הייתה הרוח הגַבּית בדרכו של בן-גוריון לצמרת. ז'בוטינסקי, האסטרטג, עבר לאופוזיציה.

ההיסטוריה מלמדת שבהערכותיו לגבי טורקיה, ז'בוטינסקי צדק בכול, ושבן-גוריון טעה בכול. הטעם לכך נבע מן ההבדל היסודי בין השניים: ז'בוטינסקי היה אינטלקטואל אינדיבידואליסט, שכל חייו למד את המציאות הדינמית, בעזרת מושגים ביטחוניים שהוא גיבש. בן-גוריון לעומתו היה פוליטיקאי אידיאולוגי, שפירש את המציאות, לא באמצעות התבוננות אינטלקטואלית שלו עצמו, אלא בעזרת דוֹגמות של מפלגתו והתאמתן לשאיפות הפוליטיות שלו. פילוסופיית הביטחון של ז'בוטינסקי לימדה אותו להבין כי טורקיה קורסת, כי במסגרת האימפריה הטורקית-מוסלמית אין סיכוי ליהודים להקים מדינה, כי טורקיה תפסיד במלחמה, וכי על הציונים להצטרף לצד המנצח. בן-גוריון לעומתו תכנן את הקריירה שלו ואת פעילות מפלגתו במסגרת האימפריה הטורקית. הוא גם לא הבין כי התנועה הציונית לא תוכל להשיג את מטרותיה במסגרת האימפריה הטורקית, כי ימיה של אימפריה זאת ספורים וכי במלחמה ראוי להצטרף לצד המנצח, כדי ליהנות מפירותיה. עימות היסטורי בשאלות מַקרו-אסטרטגִיות אלה התרחש כבר בשלביה הראשונים של המלחמה באלכסנדריה שבמצרים.

בפרוץ המלחמה, ידן של גרמניה ובעלות בריתה (מעצמות המרכז) הייתה על העליונה, בייחוד בחזית המזרח, שם נחלה רוסיה מפלות קשות. ניתן היה לשער שידן תהיה על העליונה, ובסוף המלחמה טורקיה תהיה בצד המנצח, ואולי אף תחזיר לעצמה את "התנחלות אודסה" שנכבשה ממנה למעלה ממאה שנים לפני כן. לפיכך, אם לא להילחם נגד טורקיה, מוטב להיות ניטרליים במלחמה.

מכאן מסקנה כי מעשיוּת דוגמטית, אנטי-אינטלקטואלית, הקימה את מדינת ישראל ועיצבה את דרכה ואת מוסדותיה. אכן ללא מעשיוּת זאת של בן-גוריון וחבריו לא הייתה קמה המדינה, אך האנטי-אינטלקטואליות שלה גרמה לה, ובייחוד למערכת הביטחון שלה, לתפקד באופן תת-אופטימלי ולשלם על כך מחיר גבוה. היום, כשהאנטי-אינטלטואליות שלה – לא רק של ממשיכי בן-גוריון המפגינים ברחובות אלא גם של ממשיכי ז'בוטינסקי שזנחו את משנתו והפכו לבן-גוריוניסטים במובן השלילי, המתאמצים לחולל הפיכה משטרית באופן הגרוע ביותר האפשרי - המחיר של הציונות המעשית נעשה כבד יותר ויותר ו"כל העם רואה את הקולות".

בשבוע הבא: יתרונה של החשיבה האסטרטגית של ז'בוטינסקי על הגאונות הפוליטית של בן-גוריון; מדוע ז'בוטינסקי חִייב להצטרף לאנגליה במלחמה בטורקיה?; העימות המובנה בין הציונות לאסלם שאותו הבין ז'בוטינסקי הציר כבר בתחילת המאה העשרים; ההתמקדות בלימוד התלמוד גרמה למחדל היסטורי של אי-הבנת התגשמות חזון הנביאים.

1. סיפור יָמַי, שם.
2. ראו יגאל עילם, "הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה", משרד הביטחון, 1973.
3. מכּס נורדאו, "הציונות והמושבות בארץ ישראל", כתבים ציוניים א', הספרייה הציונית, 1954, עמ' 167–173.