בלפור ו
הרצל חקק נולדו בי"ז ניסן תש"ח, כשבועיים לפני קום מדינת ישראל ב-ה' באייר תש"ח. בלפור כתב בספריו שירים רבים על חג הפסח ומביניהם בחרתי לכתוב על השיר המתאר את לידתו. זהו שיר מקורי המתאר את שחשב, חש ועשה העובר בלפור עוד טרם לידתו.
משוררים רואים בשירה דרך לבטא את הדיוקן העצמי שלהם ואת חלומם. כאן המשורר מבטא זאת כבר מראשיתו כעוּבּר, שגדל להיות משורר.
צידה אישית /
בלפור חקק הַלַּיְלָה כְּבָר נִיסָן, עַל הָאָבְנַיִם אִמִּי
וְעָלַי לְהִוָּלֵד.
אֶצְטָרֵךְ לְהַשְׁלִים מַתְכֹּנֶת לְבֵנִים יוֹמִית
כִּי בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתַי הַהוֹלְכִים וּבָלִים
לֹא הִסְפִּיק לְהַחֲמִיץ לְמִלִּים
הַלַּיְלָה כְּבָר נִיסָן לֵיל אַגָּדָה
אֲנִי מֵכִין מַתְכֹּנֶת הַשִּׁיר
מִבָּצֵק, טֶרֶם לֵדָה
מִבָּצֵק שֶׁטֶּרֶם יַחֲמִיץ
כְּדֵי לֶאֱפוֹת תְּמוּנָה עַצְמִית
אֲנִי נוֹטֵל מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים
מֵאֲבוֹתַי אַנְשֵׁי הַזְּמָן
מֵכִין תָּכְנִית לֵדָתִי
מְדַבֵּר אִתָּם חֲרִישִׁית.
מֵכִין לִי צֵידָה אִישִׁית.
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכָם יִשְׁלָיוּ הֲוָיָה.
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכָם כָּעֵת.
לוֹקֵחַ מֵהֶם צֵידָה, שִׁלְיָה
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהִוָּלֵד.
י"ז בניסן תשע"ז
מתוך: "סולם הכלים השבורים" 2023
עובר בבטן אימו
השיר "צידה אישית" נכתב ביז' בניסן תשע"ז, ביום הולדתו העברי של בלפור חקק. בשיר מתוארות הכנותיו כעובר לקראת היוולדו. בלפור הכיר את תיאור הגמרא על מצב העובר בבטן אימו: תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל: "דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו? לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו... וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה...ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו..." אך הוא לא תיאר את שהותו ברחם לפי הכתוב בגמרא, אלא בחר לתאר את מחשבותיו כעובר, ואת פגישתו עם אבותיו.
בית ראשון - הגיע יום הלידה
מיוחד מאוד תיאורו של בלפור את הכנותיו טרם לידת עצמו. כביכול הוא התכונן ללידה. הזמן הוא חודש ניסן והגיע זמנו להיוולד.
ארמזים מארון הספרים היהודי
בבית הראשון שילב המשורר ביטויים מתקופת העבדות של בני ישראל במצרים:
א. "עַל הָאָבְנַיִם" בלפור מתאר שאמו על האובניים (על המקום המיוחד ללידה) לקראת הלידה, הוא בחר לומר דווקא ביטוי זה כי פרעה ציווה על המיילדות העבריות: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א', ט"ז).
ב. בשיר נכתב: "כִּי בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתַי הַהוֹלְכִים וּבָלִים / לֹא הִסְפִּיק לְהַחֲמִיץ לְמִלִּים" בדומה לבצק שלא הספיק להחמיץ בצאת בני ישראל ממצרים. ככתוב בהגדה של פסח: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ... שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ..." (שמות י"ב, ל"ט).
שינוי אות בביטוי
בלפור כתב: "הַהוֹלְכִים וּבָלִים". ביטוי זה מזכיר את הביטויים השגורים יותר: "הולכים ובאים" וגם "הולכים וכלים". יפה משחק המילים בין "לְבֵנִים" לבין "בָּלִים" המורכבים מאותיות דומות.
ייתכן שהמילה "בָּלִים" רומזת לגמרא המסבירה את הפסוק "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג', י'). "מאי "עד בלי די"? אמר רמי בר רב: "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ט', עמוד א'). הכוונה היא שהאנשים יודו כל העת.
בית שני - הכנות העובר לפני לידתו
הבית השני פותח באותן המילים בהן פתח הבית הראשון: "הַלַּיְלָה כְּבָר נִיסָן", הוא דומה לבית הראשון בחזרה על המילה מַתְכֹּנֶת ועל המילים "בָּצֵק" ו"יַחֲמִיץ".
הדמיון ברור, אך אינו מדויק, שכן המתכונת בבית זה היא שונה. היא לא "מַתְכֹּנֶת לְבֵנִים" אלא "מַתְכֹּנֶת הַשִּׁיר". ה"בָּצֵק" אינו של אבותיו אלא שלו. כביכול קיבל על עצמו את הייעוד לכתוב, להפוך את הבצק למילים של שיריו, סיפוריו ומאמריו. אבותיו מזדקנים והבצק שלהם לא הפך למילים, דבר שמבחינתו נחוץ מאוד.
"לֵיל אַגָּדָה" אולי כי אמורים להיוולד בו האחים החקקים שכל אחד מהם הוא "אגדה", אך בוודאי יש פה החלפת אות עם המילה "הגדה" כי בליל הסדר אנו אומרים "הגדה של פסח". בעבר גם ההגדה המיוחדת לפסח נכתבה "אגדה". המילים "לֵיל אַגָּדָה" עוררו אצלי אסוציאציה למילים "ליל חניה", שירו של
נתן אלתרמן.
כבר מבטן בלפור "מֵכִין מַתְכֹּנֶת הַשִּׁיר" ומטרתו "לֶאֱפוֹת תְּמוּנָה עַצְמִית".
בית שלישי - קשר בין דורי
קשר בין דורי חשוב מאוד לבלפור. יש קשר הדוק בינו לבין אבותיו מהדורות שקדמו לו, הוא "מְדַבֵּר אִתָּם חֲרִישִׁית". יחד עם החיבור אליהם הוא שומר על עולם מיוחד לו ו"מֵכִין לִי צֵידָה אִישִׁית".
הבית השלישי משלב בין שני הבתים שלפניו. "אֲנִי נוֹטֵל מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים / מֵאֲבוֹתַי..." על כך נכתב בבית א', ו"מֵכִין תָּכְנִית לֵדָתִי" על כך נכתב בבית ב'. בבית זה חזר המשורר פעמיים על הפועל מֵכִין. "מֵכִין תָּכְנִית לֵדָתִי" וגם "מֵכִין לִי צֵידָה אִישִׁית".
המשורר מכנה את אבותיו "אַנְשֵׁי הַזְּמָן". מעניין מה הייתה כוונתו. יש ביטוי באנגלית: man of the hour "אִישׁ הַשָּׁעָה" איש חשוב, שהכול מדברים עליו באותה שעה. דמות ששמה נישא בפי כל בתקופה מסוימת. ייתכן שכוונתו שאבותיו היו חשובים, אך ייתכן שכוונתו שהם ניצלו היטב את הזמן כשהיו בחיים ורצונו ללמוד מהם כיצד לחות נכון ולנצל היטב את הזמן.
בית רביעי - המציאות שהייתה לפני הלידה
בית זה ממשיך את הבית שלפניו בו דיבר על אֲבוֹתַיו. שתי השורות הראשונות פותחות במילים "אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכָם": "אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכָם יִשְׁלָיוּ הֲוָיָה. / אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכָם כָּעֵת". ייתכן שכוונתו שהנשמות אותן הוא פוגש בעולם שלפני הלידה הן שלוות, אך ייתכן שכוונתו שיש להם אשליה כאילו הם בהוויה אך בעצם אין להם גוף אלא נשמה שנשארת לאחר המוות.
המילה יִשְׁלָיוּ מזכירה את הפסוק "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ..." (תהילים קכ"ב, ו'). האנשים שאוהבים את העיר ירושלים יהיו שלווים. הפועל המיוחד יִשְׁלָיוּ נמצא גם בפסוק: "יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים..." (איוב י"ב, ו'). לעיתים נראה שאנשים רעים חיים בשלווה, לדוגמה: נראה שהשודדים חיים בשלווה באוהליהם, אך באמת השלווה לא תימשך לאורך זמן, אלא ה' יקבע למי תהייה שלווה.
בלפור שקרא את התנ"ך וגם ספרים רבים של פרוזה ושירה בוודאי הכיר את סיפורו של מנדלי מוכר ספרים, 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה', בו כתוב: "הנני רובץ לי על ארבע שוקט ובוטח, יִשְׁלָיוּ כלי המחשבה" כלי המחשבה שָׁלְווּ ונחו, חדלו מפעולתם.
כאשר בני ישראל יצאו ממצרים כתוב: "וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות י"ב, ל"ט). לעומתם העובר בלפור "לוֹקֵחַ מֵהֶם (מאבותיו) צֵידָה". הוא לקח מאבותיו שִׁלְיָה כצידה לדרך.
ייתכן שהמשורר רצה לרמוז בלקיחת השליה להבטחתו עוד לפני לידתו לעסוק בנושאים הקשורים למסורת ישראל, שהרי "אמר רבי יוחנן: הלמד שלא (על מנת) לעשות (לקיים) נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאוויר העולם" (ירושלמי מסכת ברכות פרק א', הלכה ה'). עדיף היה אילו לא נולד. חז"ל נסחו זאת: "כל הלומד תורה ואינו משמר אותה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו" (תנחומא עקב ו').
בלפור לקח מהם שִׁלְיָה שהיא מבחינתו כשטר, כחוזה עליו התחייב - להפיץ את דברי התורה שלמד ולשמר את מסורת אבותיו. כתוב בגמרא: "אלו ירחי לידה ומלמדין אותו כל התורה כולה...וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו..." (מסכת נידה דף ל', עמוד ב'). כל החומרים שניתנו לו לפני צאתו לאוויר העולם, הם לדעתו של המשורר חלק מדיוקנו העצמי. דעתו זו מנוגדת למִדרש האומר שהשכיחו מהוולד כל מה שלמד. יש דמיון בין המילה "שִׁלְיָה" למילה "יִשְׁלָיו" שנכתבה בשורה הראשונה בבית זה.
המשורר כתב: "כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהִוָּלֵד". הוא חש שחייב להיות חיבור בין הדורות הקודמים לבינו כדי שהוא יוכל להיוולד, לגדול ולמלא את ייעודו.
סיכום
בלפור נולד בחודש ניסן בחול המועד של חג הפסח. עוד מרחם אמו היה פעיל, ותכנן את שיעשה בחייו. כביכול עוד טרם צאתו לאוויר העולם היה ברור לו שיעסוק במילים מהן יכתוב שירים. הוא כתב שיר דיוקן עצמי, וכבר בהיותו ברחם אמו ביקש את החומרים האישיים מהם יבנה את דיוקנו. את הצידה האישית שלו הוא חולק עם קוראי שיריו.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
