חברת הוד מגדלי על (1993) בע"מ חתמה על הסכם עם המדינה, לפיו שמאי יקבע סכום הפיצויים המגיעים לה בגין דמי פינוי דיירים מקרקע שיועדה לפיתוח, שנעשתה על-ידה במקום (לטענתה) על-ידי המדינה.
'הוד' עוסקת בבנייה וביזמות של פרויקטים בתחום המקרקעין. בשנת 2001 תבעה 'הוד' את המשיבים לבקשה (המדינה, רשות הפיתוח ומינהל מקרקעי ישראל) לשיפוי הוצאותיה בפינוי דיירים מקרקע שיועדה לפיתוח ולפיצוי נזקים שנגרמו עקב מחדל המשיבים מלבצע הפינוי בעצמם. הצדדים הגיעו להסכם, לפיו יועבר הסכסוך להכרעה בפני "שמאי-מכריע", וביקשו לתת להסכם תוקף של החלטה ולעכב ההליכים בתיק.
בהסכם נקבע, כי הסכום בגין הפינויים לא יפחת מ-2.25 מיליון דולר ולא יעלה על 4.25 מיליון דולר, כאשר שאר הפרוצדורות באשר לתשלום הוסדרו בין הצדדים. עוד נקבע, כי שומת השמאי תחייב באופן סופי ומוחלט ואינה ניתנת ערעור.
השמאי שמע את טענות הצדדים ובדק הראיות בפניו ולבסוף הכריע כי ראוי לפצות את המפונים בגובה 80% משווי הקרקע בה החזיקו ומאחר ושנקבע גבול מקסימלי, הרי שזהו סכום ההשבה הראוי.
לאחר מתן ההכרעה ביקשה 'הוד' מהשמאי להשלים את פסיקתו המכרעת בדבר ריבית, הצמדה ושכר-טרחת עורכי-דין, בהתאם לסמכותו מכוח חוק הבוררות. המשיבים התנגדו לבקשה זו, בטענה כי הוראות חוק הבוררות אינן חלות וכי יש לפעול לפי הסכם הפשרה, בו הוסמך השמאי לקבוע את דמי הפינוי הראויים ולא להוסיף עליהם ריבית, הצמדה או שכר טירחת עו"ד וכי השמאי אינו מוסמך לקבוע סכום גבוה מ-4.25 מיליון דולר. השמאי עצמו החליט לא להוסיף דבר אלא בהוראה מפורשת של בית משפט.
עקב כך, פנתה 'הוד' לבית המשפט המחוזי, בטענה, כי פרשנות תכליתית של ההסכם מביאה לכך, שמדובר בהסכם בוררות, אשר יש לפרשו כמחייב השבה ריאלית והוצאות, כדי שהמשיבים לא יתעשרו על-חשבון 'הוד'. המשיבים העלו את הטענות שהעלו בפני השמאי ובית המשפט המחוזי דחה הבקשה. בקביעתו זו, ציין בית המשפט כי אין אזכור ל"בורר" או "בוררות" וכי היועץ המשפטי לממשלה לא חתם על ההסכם, כפי שהוא מחויב בבוררויות שהמדינה הינה צד להם. כמו כן נקבע, כי השמאי מיצה את הפעלת שיקול דעתו לאחר שסרב להוסיף על הסכום המקסימלי לאחר בקשת 'הוד'.
בבקשת רשות הערעור בפני בית המשפט העליון, ביקשה 'הוד' התערבות בית המשפט משיקולי צדק "למניעת עיוות דין חמור", שתוצאתו עושר ולא במשפט של המדינה. כמו כן טענה, כי פנייתה "מעלה סוגיות חשובות ותקדימיות, בדבר הקף סמכותו הטבועה של בית המשפט לקובע הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפסיקה של גוף מעין שיפוטי, ובדבר הצורך בקביעת מבחנים ברורים לסיווג ההליכים המשפטיים המתנהלים מחוץ לבית המשפט ובקביעת סדרי הדין שחלים על כל אחד מהם."
עוד טענה 'הוד', בנוסף לטענות שכבר נטענו טרם לכן, כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום לקיום התדיינויות משפטיות נוספות, בהן תבקש את הסעד האמור על-דרך תובענה לאכיפת הסכם, בניגוד לתכלית חוק הבוררות.
השופטת איילה פרוקצ'יה דחתה הבקשה ללא תגובת המשיבים. בקביעתה כתבה, כי כוונת הצדדים ואופי ההסכם אינם מצביעים על כוונה כי יישוב המחלוקת יבוצע על-דרך הבוררות ובשליטת דיני הבוררות ולכן הבקשה להתערבות בהחלטת השמאי היתה שגויה מיסודה.
אלא, שגם אם היה מדובר בבוררות, בה פעל השמאי-המכריע כבורר, הרי שהלה דחה את הבקשה לריבית והצמדה מתוך שיקולים ענייניים ובית המשפט אינו מתערב בפסיקת בורר בשיקול דעתו. הוסיפה השופטת, כי ניסוח ההסכם, אשר קובע טווח מינימום ומקסימום מאפשר גם פרשנות לפיה אין לשלם סכום נוסף מעבר ל-4.25 מיליון דולר וכי אין מקריות שההסכם לא הסדיר ריבית והצמדה מעבר לסכום המירבי, בעוד הסדיר ההסכם תשלומי מע"מ, שכר-טרחת השמאי ותשלומים אחרים, בלי קשר לפיצוי עצמו.
