בזמן האחרון יצא לי לאכול די הרבה בירושלים. אופני הזלילה הרגילים שלי בעיר התנהלו בערך ככה - מתחילים עם איזה קובה ועוד שני מטוגנים אחרים בדוכן בשוק, בצהריים תוקעים מנת מעורב ירושלמי וממתיקים בסוג כזה או אחר של באקלוואה וכמובן שלא חוזרים הביתה בלי כמה קופסאות של take away ממסעדת פתיליות. שיהיה במקרר.
לפני קומץ חודשים נפתחה מסעדה חדשה בבירה (בירת ישראל, חברים, לא בירה לשתייה) שבאה לקרוא תיגר על הרגלי הזלילה בירושלים, העיר שבה יותר מ-30% מהתושבים מצהירים כי המאכל האהוב עליהם בעולם כולו הוא קובה. הכירו את הסניף החדש והראשון בעיר של רשת פאפאגאיו, היא ולא אחרת. כולם כבר מכירים את תרגולת ה"אכול כפי יכולתך" המפורסמת של מוסד הבשרים הברזילאי; זה מתחיל בצום של 12 שעות עם שתיית מים בלבד ומסתיים בהתפקעות כפתור במכנסיים, אלה שכבר היו רופפים מזה זמן.
ובכל זאת, לטובת הירושלמים שלא מבינים על מה אני מדבר, הרשו לי להרחיב על פיאסטת הבשרים. כדי לפתוח את התיאבון, ואני טוען שגם בשביל שיהיה קצת צבע שונה מאדום בשרני (זה נשמע כמו גוון של צבע שיער, לא?) על השולחן, מקבלים אוסף מאזטים לא רעים, ביניהם סלט כרוב, טחינה, בטטה אפויה וחצילים מטוגנים. ממשיכים עם צלחת תפו"א אפויים ופנכת כנפיים מצוינות שלאורך כל הערב נשנשנו ממנה, ובאורח פלא כל הזמן התמלאה מחדש. גם לחם ישב לו בצד, יחד עם ממרחים ודברים אחרים שהם לא בשר שעמדו על השולחן על תקן מסיחי דעת. במילים אחרות, בואו ניגש כבר לעניין.
תהלוכת הבשרים המרהיבה החלה ישר ולעניין עם פרוסות סינטה דקות ומעולות שנבלעו בלי שנלעסו עוד לפני שהמלצר סובב את הגב. אז הוא חזר עם שיפוד אחר, עליו הועמס קבב ארוך ומתובל כהלכה שאכלנו עם קצת טחינה. שוקי עוף הצליחו להפתיע אותנו מכיוון שחשבנו אותם למתחזים שהסתננו למצעד (הרי כולם כבר יודעים שעוף זה ציפור ובשר זו חיה) ובכל זאת, טעמי הגריל נספגו בהם נהדר והם נותרו עסיסיים. לעומתם, חזה העוף במרינדה היה יבשושי עד בלתי אכיל וגרם לנו להצטער על התרנגולת האומללה, שיכלה לקפח את חייה לטובת שניצל מוצלח.
עוד קצת צבע הגיע לשולחן בתוך כוסות - מוחיטו קר ומרענן וכוס יין, ועוד הרבה צבע התווסף לאווירה כשפתאום התחילה להקה ברזילאית לנגן ב-live מוזיקה קצבית ומשמחת. שלב האנטרקוט המיוחל נפצח כששיפוד ענקי נפרס אל מול עינינו, וישר לתוך הצלחת נחתו להם החלק הקריספי של הפרוסה הראשונה והחלק האדום והטעים של הפרוסות שאחריה. כשביקשנו עוד, קיבלנו סוג נוסף של אנטרקוט - נתחים שהושרו בבירה, והפעם הכוונה היא לבירה אמיתית ולא לבירת ישראל. טעם הבירה החמיא מאוד לאנטרקוט ונתן לטעמי הבשר העזים טוויסט נחמד. המשכנו עם לבבות סתמיים, כבדי עוף עם בצלים שהיו חביבים ונקניקיות צ'וריסוס, שהוכנו מבשר כשר מאחר שהסניף עצמו כשר, והיו שמנמנות ומפוצצות בטעמים. שיפוד הפינאלה, עליו התנוסס נתח סינטה שלם, סגר את הסיבוב (הראשון) עם טעם של עוד. אז אכלנו עוד. בסיבוב השני ואחריו השלישי כבר לא עקבתי אחרי מה שאכלנו, פשוט זרמתי עם כל מה שבא ליד עד שלא יכולתי להזיז יותר את הלסת.
מחיר הארוחה בפאפאגאיו קבוע מראש ופשוט מאוד: החל מ-140 שקל עבור הראשונות ושלל הבשרים ועד ל-185 שקל עבור ארוחה שכוללת גם שתייה קלה, חריפה, חמה וקינוחים. בימים בהם ישיבה זריזה בשיפודיה עולה קרוב ל-100 שקל, אין ספק שבפאפאגאיו מציעים value for money נדיר. גם לירושלמים מגיע, לא?
