האימא של "באבא בובה"

השם אילנה לופט אולי לא אומר הרבה לציבור הרחב, אך בעולם הבידור הישראלי יודעים להעריך היטב את התסריטאית הנמרצת, החתומה על מגוון סדרות טלוויזיוניות והצגות תיאטרון לילדים. עובדה: בחודש שעבר, במרכז סוזן דלל בתל אביב, במסגרת טקס הענקת פרסי הבמה לילדים ולנוער, הוענק לה פרס מפעל חיים.

"שאני אקבל פרס מפעל חיים?" היא משתוממת. "הרי יש לי הרגשה שמבחינת עשייה אני רק בהתחלה גם לאחר יותר מ-30 שנה בתחום. מה זה המפעל חיים הזה אם אני בעיצומו ועוד מוקדם לי לנוח על זרי הדפנה"?

הרזומה המקצועי של לופט, תושבת נתניה, מרשים ביותר. בתיאטרון גשר מועלה כיום המחזה "לה פונטין", לו נתנה לופט את הנוסח העברי. ויש את "בלי סודות" המיתולוגית וגם את הצגות הילדים "שומבצל", "שמריהו" ו"אמא אמרה לדני" ויש, כמובן, את "רגע עם דודלי", "הבית של פיסטוק" וגם את "ציפיטפוט" ואת "ציפי ללא הפסקה ולא פחות חשוב את "זהו זה" המיתולוגית עם מוני מושונוב, דובל'ה גליקמן, שלמה בר-אבא, גידי גוב ועוד רבים אחרים.

כישרון כתיבה, כך היא מספרת, היה לה מאז ומתמיד, אבל רק לאחר שסיימה את לימודי הבלשנות באוניברסיטת ג'ורג'טאון, היא חשה שהיא מוכנה לקראת האתגרים. בשנת 76', היא נקלטה בטלוויזיה החינוכית. כתיבה לילדים נראתה לה כאתגר.

"תמיד האמנתי שהם הקהל החשוב ביותר", היא אומרת, "בתקופה שבה שהיתי בארצות הברית, עלתה על מרקעי הטלוויזיה שם סדרת 'רחוב סומסום'. פשוט הייתי המומה כשראיתי את היכולת שלהם לנפץ את כל הדפוסים שלפיהם חשבנו שיש לחנך את הילדים, כלומר, עם רצינות, מוסר השכל, עשה ואל תעשה, בקיצור האסכולה הישנה. פתאום צץ משהו פרוע עם הומור ועם חשיבה אבסורדית. הבנתי שזה הכיוון".

צעדיה הראשונים בטלוויזיה החינוכית היו כתסריטאית "רגע עם דודלי" ו"הבית של פיסטוק". בין לבין היא הספיקה לכתוב עבור ציפי שביט את "ציפיטפוט" ואת "ציפי ללא הפסקה". לאחר מכן, המשך שנים, היא תסרטה את "פרפר נחמד".

"אין מילים כדי לתאר כמה חשיבה הושקעה בתוכנית הזאת לקטנטנים", היא אומרת. "לצערי הרב, אני לא מבחינה בגישה הזאת בטלוויזיה המסחרית לילדים. דברים שאני רואה שם גורמים לי להזדעזע בגלל שהקטע החינוכי שם מוטעה לחלוטין".

תרבות לילדים

תוכנית "בלי סודות" הייתה ה"בייבי" שלה מא' עד ת'. "כשהצעתי לחינוכית תוכנית על לשון בדרך של הומור, הסתכלו עלי כאילו שנפלתי מהירח", היא נזכרת. "עבר לא מעט זמן עד שהצלחתי לשכנע אותם לאחר לא מעט ויכוחים להעלות את התוכנית. כשהקרנו תחילה את הסדרה באופן נסיוני בבתי-ספר וראיתי את הילדים צוחקים, ידעתי שניצחתי, מה גם שבצחוק יש משהו משחרר".

שנים חגגה בכתיבת תסריטים ל"זהו זה". שיא השיאים מבחינתה היה במלחמת המפרץ. "באווירה דאז לא חשבנו שנעשה תוכנית", היא משחזרת. "תהינו איך אפשר לצחוק על מלחמה מפחידה כל-כך. אז חזרתי הביתה ובהיתי במחשב במשך שעות. בחצות הלילה הקפיצה אותי שיחה ששמעתי ברדיו. מישהו אמר שם שאין לנו מה לפחוד מאחר שהאמריקנים שולחים לנו את ה'פטריוט' וזה בגימטריה שד'י. בינגו! באותה שנייה ירד לי האסימון. למחרת הגעתי למערכת עם הרעיון ללכת על גימטריה ומושונוב, שהופיע קודם לכן במערכון שתימני מקפץ, עוזרו של בר-אבא, המורה לריקודי-עם, הפך לבאבא בובה...".

היא מביטה לאחור על אותה תקופה ואינה יכולה שלא לבכות את המצב בטלוויזיה החינוכית. "אז זאת הייתה טלוויזיה תוססת שבה ניתן היה לעשות דברים נפלאים", היא מעידה. "עם הזמן עשו שם טעות מאוד גדולה, כשבמקום להתרכז בעשיית טלוויזיה חינוכית מעולה, ניסו להיות כמו האחרים. כך הם איבדו את הייחודיות שלהם, כש'זהו זה' בשיאה הייתה מדורת השבט".

כיום משמשת אילנה לופט כדרמטורגית של "גשר". ההצגה "לה פונטין" היא אחת העבודות שלה. מעמדת יוצרת הנוסח העברי, מחוללת לופט נפלאות במשליו של ז'אן דה לה פונטיין, המשורר צרפתי בן המאה ה-17. ההצגה, בה נוטל חלק צוות שחקנים צעיר ותוסס, מוקפדת ומושקעת והיא קורצת לא רק לטף, אלא גם למבוגרים הנלווים אליו.

"הצגה טובה מעודדת את הילד להסתכלות יצירתית בה. אם מעמידים מולו בול עץ ורוצים שהוא יאמין שזה יער, יש לגרום לו לשתף פעולה, מה שיביא אותו להאמין. כך גם כשהוא רואה מולו איש עם כתר של נייר על הראש, צריך לעודד אותו להשתכנע שזה המלך. בהצגה נוצרת גם אינטימיות בין הקהל לבין השחקנים החיים, מה שלא קורה בצפיה בטלוויזיה, בקולנוע, או במחשב".

והיא מוסיפה: "חלק ניכר מהעשיה שלי בתחום כולל עיבוד יצירות ספרותיות להצגות. זאת גם דרך לקרב את הילדים לספרות. הם רואים הצגה ומחפשים אחר-כך לקרוא את הספר המקורי. מרבים לדבר על חינוך, אבל לא מדברים הרבה על תרבות לילדים. כאן עליך להיות אמיתי. כקהל מאוד מתוחכם, אי אפשר לעבוד עליהם".