בפסק דין תקדימי שניתן בבית המשפט העליון מרחיב בית המשפט את תחולתו של סעיף 374 לפקודת החברות, המאפשר הטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים בחברה באמצעות הליך בפני בית המשפט של הפירוק, גם כאשר החברה אינה נתונה בהליכי פירוק, אלא בהליכי שיקום והבראה בלבד. פסק הדין ניתן על-ידי השופט אשר גרוניס.
בפסק הדין, שניתן במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מנמק בית המשפט העליון את עמדתו, בכך שקיים חסר ממשי בדיני השיקום וההבראה של חברות, בכל הנוגע לקיומו של הליך דיוני מהיר ויעיל להטלת אחריות אישית על נושאי משרה. על כן, קובע בית המשפט כי ראוי להשלים חסר זה באמצעות פניה להסדר המקביל הקיים בדיני הפירוק.
כמו כן, מציין בית המשפט כי התכליות ביסוד ההסדר הקיים בדיני הפירוק: קיום הליך מהיר ויעיל, והרתעתם של נושאי משרה על-ידי הליך מהיר שיחייבם בחובות החברה בהגיעה לחדלות פירעון, רלוונטיות גם מקום שחברה מצויה בהליכי הבראה והסדר נושים.
בית המשפט מוסיף, כי החסר במסלול מהיר להטלת אחריות אישית על נושאי משרה, הקיים בדיני השיקום וההבראה, "עלול ליצור תמריצים בלתי ראויים" לנושאי המשרה. השופט גרוניס מציין, כי בחלק בלתי מבוטל מהמקרים, היוזמה לקדם הסדרי נושים הינה זו של מנהלי החברה. לכן, קיומו של חסר במסלול דיוני מהיר שיכול להביא להטלת אחריות אישית על נושאי המשרה עצמם, עלול להוות "תמריץ ממשי עבור מנהלי החברה להביא לאישורו של הסדר נושים, אך על-מנת לחמוק מהליך כאמור נגדם". על כל זאת, מוסיף בית המשפט, "חובה לזכור, כי למנהלים יש, בדרך כלל, יתרון אינפורמטיבי על פני הנושים לסוגיהם. קביעה כי אין תחולה לסעיף 374 לפקודה בגדר הליך שיקום והבראה שאינו כולל פירוק, תעצים את חוסר השוויון ותעניק דחף נוסף וחסר צידוק לפנות למסלול של הסדר נושים בלא פירוק".
השופט גרוניס קובע כי אכן עשויים להיות מקרים מסוימים שבהם מאפייני ההליך יובילו למסקנה, לפיה אין מקום להחיל את המסלול הדיוני המהיר הקבוע בסעיף 374 לפקודת החברות על נושאי משרה. כך למשל, מתייחס הוא לנסיבות שבהן מתעוררות שאלות עובדתיות רבות ומורכבות באופן מיוחד, ככאלה שבהן אין מקום להחיל את ההסדר המצוי בסעיף 374 לפקודת החברות. עם זאת, קובע השופט גרוניס, כי "דומה כי נקודת המוצא צריכה להיות, כי הליכים שעניינם אחריותם האישית של נושאי משרה יתבררו, ככלל, בפני בית המשפט של חדלות הפירעון, בהתאם למסלול הקבוע בסעיף 374 לפקודה [פקודת החברות, מ.א.]".
השופט גרוניס מציין כי טעמים דומים עשויים להצדיק גם את החלת סעיף 373 לפקודת החברות, העוסק בהטלת אחריות בהליכי פירוק על נושאי משרה שניהלו עסק בתרמית, בהליכי שיקום והבראה. עם זאת, מאחר שסעיף זה מאגד בתוכו הוראות מהותיות מסוגים שונים, ולא הוראות דיוניות בלבד כפי שהיה בסעיף 374 לפקודה, מותיר השופט גרוניס את השאלה בצריך עיון, מבלי לקבוע בה הלכה.
בהתייחס לשאלת התאמתה של תובענה להליך המצוי בסעיף 374 לפקודת החברות, פוסק בית המשפט, כי על-מנת לבחון תחולת סעיף 374 לפקודת החברות על הליך זה או אחר, יש לבחון ולנתח את היקף המחלוקת העובדתית הניטשת בין בעלי הדין, כפי שעולה היא מכתבי טענותיהם. עם זאת, מדגיש בית המשפט, כי אין למנוע מבעלי הדין העלאת טענות עובדתיות רלוונטיות אשר עשויות לתמוך בעמדתם, מתוך מטרה לצמצם את גדר המחלוקת על-מנת שתתאים להליך "מזורז" לפי סעיף 374 לפקודת החברות.
בהקשר זה מקבל בית המשפט את טענותיהם של המערערים, הדירקטורים של חברת פויכטונגר, וקובע כי צמצום גדר המחלוקת על-ידי בית המשפט המחוזי, כאשר מנע העלאת טענות עובדתיות כאלו ואחרות בתצהירי הדירקטורים, היה מוטעה וקיפח את זכויותיהם הדיוניות. על-כן הורה בית המשפט לאפשר לדירקטורים להגיש תצהירים מתוקנים לבית המשפט המחוזי, שבגדרם יוכלו להעלות את הטענות העובדתיות האמורות.
בנוסף מקבל בית המשפט את טענותיה של מבטחת המערערים, כלל חברה לביטוח בע"מ, וקובע כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להקדים ולהכריע במחלוקות משפטיות במהלך השלב המקדמי של בחינת התאמת התובענה להליך לפי סעיף 374 לפקודת החברות. "אכן, בנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט להקדים ולהכריע בחלק מן השאלות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך." קובע השופט גרוניס, "עם זאת, ככל שביקשה הערכאה הדיונית לסטות מסדר הדברים הרגיל ולהכריע בסוגיה מסוימת כבר בשלב המקדמי, היה עליה להבהיר את כוונתה לבעלי הדין ולאפשר להם לנקוט צעדים דיוניים מתאימים".
