|
משהו נוגע ללב. פוסט [צילום: AP]
|
|
|
|
|
ביום חמישי בערב שידרו ארבע רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות ביותר - סי-בי-אס, אן-בי-סי, איי-בי-סי ופוקס - תוכניות מיוחדות על מייקל ג'קסון, שמת באותו ביום, בן 50. שתיים מהרשתות שידרו גם תוכניות מיוחדות על השחקנית פארה פוסט, שעל מותה בגיל 62 ממחלת הסרטן נודע כמה שעות לפני הידיעה על מותו של ג'קסון. אן-בי-סי שידרה פעם נוספת את הסרט התיעודי, שהופק כמה חודשים קודם לכן, שבו פוסט דנה בפתיחות במחלתה; רשת איי-בי-סי שידרה פעם נוספת מהדורה של תוכנית התחקירים שלה "20/20" שעסקה בפארה פוסט, מי שהייתה לאייקון בינלאומי באמצע שנות ה-70 בעקבות הופעתה כג'יל מונרו בסדרה הטלוויזיונית "המלאכיות של צ'ארלי".
באופן מפתיע, זכו התוכניות על פוסט לאחוזי צפייה גבוהים יותר מהתוכניות על ג'קסון. פארה פוסט, שנדמה היה שמותה נדחק לשולי החדשות והתודעה בעקבות מותו של ג'קסון - באחד מערוצי החדשות הזרים ניסחו אפילו את הידיעה במלים האכזריות "גם פארה פוסט מתה היום" - הייתה ודאי מרוצה לנוכח הנתונים האלה, שאמנם אינם מעידים שמותה של פוסט זיעזע את אמריקה - והעולם - כמו זה של ג'קסון (האם בכלל יכול איזשהו סיפור להתחרות בזה של ג'קסון?), אלא שפוסט הותירה אף היא את רישומה על התרבות הפופולרית של העשורים האחרונים, ושסיפורה היה במידה מסוימת עצוב, ולעתים אף מעט ביזארי, כמו זה של ג'קסון.
כיוונים רבים מדי
פארה פוסט, שנולדה ב-1947 בטקסס בעיירה שנושאת את השם הטעון קורפוס כריסטי, הייתה אשה בלונדינית יפהפיה שרק רצתה שייקחו אותה ברצינות כשחקנית. מה זה לא מזכיר לנו: את ג'ין הארלו, שמתה ב-1936, בת 26 (בנסיבות שנותרו מעט עלומות עד עצם היום הזה) וכמובן את מרילין מונרו, שמתה ב-1962, בת 36. אולם כשסוקרים את רשימת התפקידים שפוסט גילמה ב-40 השנים האחרונות בסרטי קולנוע, סרטי טלוויזיה והופעות אורח בסדרות טלוויזיה, מגלים קריירה שהייתה לה אומנם נקודת מיקוד מרכזית אחת - הופעתה של פוסט ב"המלאכיות של צ'ארלי" - ובתוך אותה נקודה הייתה נקודת מיקוד חזקה אף יותר - הפוסטר הידוע של פוסט, שבו היא חייכה לנצח אל העולם - אך הייתה זו קריירה שהלכה לכיוונים רבים מדי, ואף אחד מהכיוונים האלה לא הגיע לכלל מימוש.
כשסקרתי את רשימת סרטיה של פוסט, כפי שהיא מתפרסמת באינטרנט, הופתעתי לגלות שתפקידה הראשון היה ב-1969 בסרטו של קלוד ללוש "הגבר שמוצא חן בעיני", שאותו צילם הבמאי הצרפתי בארצות הברית, בכיכובם של ז'אן פול בלמונדו ואני ז'ירארדו. אני זוכר את הסרט (שלא ראיתי מאז), שהיה אחד מסרטיו הסימפטיים יותר של ללוש; אך איני זוכר בו את פארה פוסט, שהייתה אז בת 22. אני כן זוכר אותה מתפקיד המשנה שגילמה ב-1976, השנה שבה פרצה לתודעה ב"המלאכיות של צ'ארלי", בסרט המדע בדיוני המעניין "המרוץ לחיים", שביים מייקל אנדרסון. היא נראתה באותו סרט כמו כל כוכבנית בלונדינית מטופחת שהגיחה אי-פעם אל בד הקולנוע האמריקני.
זכורה השערורייה שפרצה כאשר פארה פוסט פרשה מ"המלאכיות של צ'ארלי" כעבור עונה אחת. טענו שהפרסום עלה לה לראש, שהניעה אותה תאוות בצע ושהיא הונעה כמריונטה על-ידי הגברים שניהלו את חייה והקריירה שלה, כולל בעלה, שהקריירה שלו דעכה בזמן ששלה פרחה (מעין וריאציה על המיתוס של הסרט "כוכב נולד" בגרסאותיו השונות).
אך כנראה שמה שהניע את פוסט לפרוש מ"המלאכיות של צ'ארלי" היה עמוק הרבה יותר. פוסט הייתה ודאי מודעת להשפעה שהייתה ל"מלאכיות של צ'ארלי" על סוגיית ייצוגן של נשים בטלוויזיה האמריקנית - הייתה זו סדרת הפעולה הראשונה שהגיבורות שלה היו נשים - אך היא הייתה ודאי גם מודעת להיבט הגרוטסקי והמניפוליטיבי של אופן הייצוג של שלוש גיבורות הסדרה, ששימשו כמריונטות בידי, או יותר נכון בכוח קולו, של אותו צ'ארלי, ששימש בסדרה כמעין כוח-על, ששלח את שלוש המלאכיות שלו למשימותיהן המסוכנות ומעולם לא נראה בסדרה בגופו שלו (אגב, קולו היה זה של השחקן ג'ון פורסיית, שמאוחר יותר גילם את דמותו של בלייק קרינגטון בסדרה "שושלת", שהופקה אף היא, כמו "המלאכיות של צ'ארלי", על-ידי ארון ספלינג).
ההוכחה לכך היא שבשניים מסרטיה הנודעים ביותר, שהופקו כמה שנים לאחר פרישתה מ"המלאכיות של צ'ארלי", גילמה פוסט נשים שנופלות קורבן לגברים, אך לוקחות את חייהן וגורלן בידיהן. הראשון היה סרט הטלוויזיה מ-1984 "המיטה הבוערת", שבו פוסט גילמה אשה מוכה שנוקמת בבעלה המתעלל בה; והשני היה סרט הקולנוע "Extremeties" מ-1986, שהתבסס על מחזהו של ויליאם מסטרוסימונה - שבו כיכבה פוסט גם על במות אוף ברודוויי - ובו גילמה פוסט אשה שנאנסת, לוכדת את האנס שלה ומחליטה להעניש אותו בדרכה שלה. שני התפקידים העניקו לפוסט ביקורות מצוינות.
הוכחה נוספת למניע של פוסט היא העובדה ששלוש פעמים בקריירה שלה היא גילמה בסרטי טלוויזיה את דמויותיהן של נשים בעלות השפעה שהיו קיימות במציאות. ב-1986 היא גילמה את דמותה של ציידת הנאצים ביאטה קלארספלד בסרט טלוויזיה שביים הבמאי הבריטי מייקל לינדסי-הוג; ב-1987 היא גילמה את דמותה של המיליונרית ברברה האטון (שאחד מבעליה הרבים היה השחקן קרי גרנט) בסרט טלוויזיה בשם "Poor Little Rich Girl", שביים צ'ארלס ז'ארוט; וב-1989 היא גילמה את דמותה של הצלמת מרגרט בורק-וייט בסרט טלוויזיה נוסף שביים לורנס שילר. כל התפקידים האלה העניקו לה הערכה ביקורתית ומועמדויות לפרסים.
תחושה של בזבוז
בעוד שבקריירה הטלוויזיונית של פוסט ניתן למנות הישגים, הקריירה הקולנועית שלה קירטעה, ובסופו של דבר לא הובילה אותה לשום מקום. בחירותיה במסלול הקולנועי שבו היא פסעה נדמות ברובן משונות, אך ייתכן שזה כל מה שהציעו לה. ב-1978 היא כיכבה לצדו של ג'ף ברידג'ס בקומדית מתח כושלת בשם "מישהו רצח את בעלה", שביים למונט ג'ונסון (אחד המבקרים באותה תקופה כינה את הסרט "מישהו רצח את הקריירה שלה"); ב-1979 היא כיכבה לצדו של צ'ארלס גרודין בקומדית מתח זניחה נוספת בשם "מכת שמש", שביים ריצ'רד ס' סאראפיאן; ב-1980 הגיעה הקריירה הקולנועית שלה לנקודת שפל כאשר היא כיכבה לצדם של קירק דאגלס והארווי קייטל ב"סאטורן 3", סרט המדע בדיוני היחידי שביים סטנלי דונן, יוצרם של קלאסיקות כגון "שיר אשיר בגשם", "חידון בחרוזים" ו"שניים לדרך". לא ברור מה משך את דונן לעשות את הסרט, שהיה לסרט החלש ביותר שביים במהלך הקריירה המרהיבה שלו.
בעוד שפארה פוסט המשיכה לעבוד בטלוויזיה, אם בסרטי טלוויזיה או בתפקיד אורח בסדרות כגון "אלי מקביל" ו"ספין סיטי", ההזדמנויות הקולנועיות שניתנו לה היו מעטות. ב-1989 נדמה היה שסוף-סוף היא קיבלה תפקיד בסרט איכותי בבימויו של במאי מהשורה הראשונה - "להתראות בבוקר" בבימויו של אלן ג' פאקולה, יוצרם של סרטים כגון "נערת הטלפון והבלש" ו"כל אנשי הנשיא", שבו היא הופיעה שוב לצדו של ג'ף ברידג'ס - אך הסרט, שעלילתו התבססה על פרטים אוטוביוגרפיים מחייו הפרטיים של פאקולה, נכשל ביקורתית ובקופות.
ב-2000 זכתה פוסט להזדמנות יוקרתית נוספת, כאשר רוברט אלטמן בחר בה לגלם את אשתו של ריצ'רד גיר בסרטו "הנשים של ד"ר טי". באותו סרט גילם גיר את דמותו של גינקולוג אמיד בטקסס, שאשתו, שאותה גילמה פוסט, סובלת מהתמוטטות נפשית הנובעת מתסמונת נדירה הגורמת לה לשאוף לחזור לבתוליה. הופעתה של פוסט בסרט, שכללה סצינת התפשטות בקניון בדאלאס שבטקסס, הייתה עדינה ונוגעת ללב; אך סרטו של אלטמן התמיה את המבקרים ונכשל בקופות. היה זה הרגע המשמעותי האחרון בקריירה הקולנועית של פארה פוסט.
במקביל העסיקו חייה הפרטיים של פארה פוסט את התקשורת; בעיקר חייה לצדו של השחקן ריאן אוניל, שדרכו הקולנועית לא צלחה אף היא, ואף הוא הפך באיזשהו שלב מאחד הכוכבים המצליחים והמקסימים של שנות ה-60 וה-70 לדמות מרתיעה ומעט גרוטסקית אפילו, בגלל התנהגותו הפרועה והאלימה (לשניים נולד ב-1985 בן ושמו רדמונד אוניל).
בשנים האחרונות נהגו לעתים להתייחס באירוניה לשינוי שחל במראה של פארה פוסט כתוצאה מניתוחים פלסטיים רבים מדי, ונשמעו רינונים לגבי מצבה הנפשי (בעיקר בעקבות הופעה סהרורית בתוכנית האירוח של דייוויד לטרמן, שבה נדמה היה שפארה פוסט איבדה שליטה על עצמה וחייה). אך היה בפארה פוסט, גם ברגעי השפל שלה, משהו נוגע תמיד ללב, ואת הקריירה שלה מלווה תחושה של בזבוז. היא הייתה מוכשרת הרבה יותר מכפי שהחיים אפשרו לה להוכיח, ואת החיוך הכל אמריקני שלה, שניבט מאותו פוסטר ידוע, לא יהיה אפשר לשכוח לזמן רב. הוא בישר אופטימיות ושמחת חיים, שבאיזשהו שלב הלכו לאיבוד בנפתולי קריירה שלא הלכה לכיוונים שאליהם הייתה צריכה לפנות.