|
|
כיצד העטלף תוקף [צילום: בני שלמון]
|
|
|
|
|
ממצאי מחקר על עטלפים מראים, כי הם שולחים גלי קול לשני צדי העצם אותו הם מעוניינים לצוד. זאת בניגוד לשיטה הידועה שבה מיקוד הגלים מכוון כלפי המטרה עצמה.
המחקר נערך על-ידי ד"ר נחום אולנובסקי והחוקר הבתר-דוקטוריאלי, ד"ר יוסי יובל מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע. שניהם סבורים שאסטרטגיית ה"חישה על-פי השיפוע", הטובה לעטלפים, עשויה להיות שימושית גם עבור בעלי-חיים אחרים.
כדי שעטלף חרקים יוכל לתפוס חרק בסבך הצמחייה, האסטרטגיה הטובה ביותר תהיה למקד עליו את מלוא עוצמת הקרן. לעומת זאת, במקרים שבהם עש גדול מעופף באוויר הפתוח, הוא יתקשה לאתר את מיקומו המדויק. החישובים מראים כי השיטה הרגישה ביותר לגילוי שינויים במיקומו, היא הסטת הקרן ממרכז המטרה וניצול השיפוע המרבי של הקרן.
בדומה לדרך שבה מערכות סונאר המותקנות בצוללות מאפשרות גילוי ספינות אויב, גם העטלפים שולחים גלי קול ומקשיבים להד החוזר אליהם. השינויים בגלי הקול החוזרים מספקים להם מידע על סוג העצמים המצויים באזור ועל מיקומם המדויק. באמצעות גלי קול - מכוונים את גלי הסונאר שלהם לשני צידי העצם שהם מעוניינים לאתר, ולא היישר אליו.
החוקרים הבוחנים את הסונאר של בעלי החיים, השתמשו במחקרם באותן נוסחאות מתמטיות המתאימות למהנדסי הצוללות. המדענים שהתבססו על המסורת הזו של שימוש בחשיבה מתמטית לחקר הסונאר, פיתחו תיאוריה שממנה עולה כי יעילות גילוי העצמים עולה, ככל שפוחתת היעילות שבה מאותר מיקומו.
עטלפי הפירות, הנחקרים במעבדה של ד"ר אולנובסקי במכון ויצמן למדע, משתמשים במערכת תהודה ייחודית. שלא כמו מיני העטלפים הקטנים יותר, המייצרים קולות ציוץ אולטרא-סוניים בקצב קבוע, עטלפים אלה משמיעים קולות נקישה כפולה. נמצא כי קיים דפוס קבוע בקולות האלה: הזוג הראשון של הנקישות כוון שמאלה ולאחר מכן ימינה, ואילו הזוג השני כוון לימין ואחר-כך לשמאל. עד הנחיתה, העטלפים המשיכו לשגר את קרני הקול לכיוון צידי הכדור, בדיוק באופן היעיל שחזתה הנוסחה. כלומר, בעלי-החיים פעלו ביעילות הרבה ביותר, בדיוק לפי החישוב התיאורטי של החוקרים.
