בעל הדירה הסכים לקבל שכ"ד; לכן לא יוכל לסלק את הדייר

"אף אם דעתי ככלל איננה נוחה ממתן זכות לדיירות מוגנת כאשר לא התמלאו תנאי החוק, נביט מנגד אל התנהלות המבקש, שקיבל מידיה של המשיבה 2 דמי שכירות במשך שבע שנים, תוך שהוא מודע לכך שהעסק אינו פעיל, ולא מחה על הפרת תנאי הדיירות המוגנת". כך קבע (יום ב', 12.04.10) שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, בבקשת רשות ערעור שהגיש בעלים של חנות, על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לסלק את אלמנתו של הדייר המוגן מן החנות.

המבקש, כרים זריק, הוא בעלים של בניין בנצרת אשר בקומת הקרקע שלו מצויה חנות, אותה השכיר בדמי מפתח בשנת 1972 למנוח סמיר סרוג'י. המנוח ניהל במושכר בית עסק לליפוף מנועים ולתיקון מכשירי חשמל, עד לסוף מאי שנת 1997, אז נפטר. במשך שבע השנים שחלפו מאז פטירתו קיבל המבקש, כרים זריק, דמי שכירות מאלמנתו של המנוח. חרף נשכרותו מדמי השכירות אשר שילמה אלמנת המנוח - הוא הגיש תביעה לסילוק יד מן המושכר, בין היתר מן הטעם ולפיו מאז מות המנוח החנות הייתה סגורה - התנהלות העולה כדי "נטישת המושכר" מכוח חוק הגנת הדייר - ועל כן אין האלמנה רשאית עוד להחזיק במושכר. בית משפט השלום קיבל את התביעה בנימוק ולפיה גם אם - כל עוד קיבל המבקש דמי שכירות מן האלמנה, הוא היה מושתק מלסלקה, עמדה לו הזכות להפסיק לקבל את דמי השכירות - ולסלקה מן המושכר וזאת עקב אי קיום הוראות סעיף 26 לחוק הגנת הדייר- האלמנה, לפי קביעת בית המשפט המחוזי- לא השתמשה בחנותו של המנוח לתכליתה המקורית. בית המשפט המחוזי, אליו ערערה האלמנה - קיבל את ערעור האלמנה וזאת מכוח עיקרון תום הלב ולפיו - המבקש אשר נהנה כל השנים מדמי השכירות של האלמנה לא פעל בתום לב כאשר "נזכר", כאשר הדבר התאים לו - לסלק את האלמנה באיחור. המבקש לא ויתר וערער על פסק דין זה לבית המשפט העליון.

האלמנה מבקשת דיירות מוגנת מכוח 'זכות שביושר'

המבקש טען בפני בית המשפט העליון כי מתן זכות דיירות מוגנת לאלמנה מכוח השתק, פירושה כי בית המשפט המחוזי הכיר בזכות לדיירות מוגנת מכוח עילה חדשה - עילת הירושה, ולא כך היא לפי החוק. האלמנה גרסה כי היא זכאית להחזיק במושכר מכוח זכות שביושר, שכן אחרת תקופח פרנסתה, וכי בכל מקרה, היא תקנה את הפגם כאשר החלה - באיחור אומנם - עת החלו ההליכים - לתפעל את העסק.

אליקים רובינשטיין: הדייר הוא לא תמיד המסכן, בעל הדירה הוא לא תמיד הגביר


השופט רובינשטיין מציין כי אין זה המקרה שבו צריכה להתערב ערכאת הערעור ב'גלגול השלישי' בממצאי הערכאה הקודמת, ועם זאת הוא מציין כי המגמה בפסיקה היא לפרשנות מצמצמת להוראות חוק הגנת הדייר, כדי שלא תיווצר מכוח החוק שרשרת אינסופית של דיירות:

"חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על-רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק. לדידי, מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו: "הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם".

עם זאת, מטעמים של אי התערבות ערכאת הערעור בגלגול שלישי בעניין משפטי שאינו חורג מעניינם של הצדדים, נמנע השופט רובינשטיין להכריע בערעור לגופו של עניין.