"אני סבור כי על-אף שבתקנות העוסקות בתובענות בענייני משפחה לא קיימת הוראה ספציפית האוסרת על העברת חוות דעת פרטית למומחה כפי שנקבע בתקנות המומחים, יש להחיל בד"כ הוראה זו בדבר איסור הצגת חוות דעת רפואית פרטית למומחה מטעם בית המשפט, גם ביחס למומחים המתמנים ע"י בית המשפט לענייני משפחה". כך קבע (יום א', 2.05.10), שופט בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, נפלתי שילה, בבקשה אזרחית שנועדה להכריע באם יש לפסול חוות דעת של מומחה רפואי שמונה ע"י בית המשפט, לאחר שמומחה זה קיבל לידיו במסגרת המסמכים הרפואיים שהועברו אליו, גם חוות דעת רפואית פרטית מטעם אחד הצדדים.
באותה פרשה המקרה הפרטי הוביל לדיון עקרוני - אישה טענה, במסגרת תביעת גירושין, כי לא הייתה כשירה נפשית כאשר הסכימה כי הבעל יקבל את דירת המגורים של הזוג. למשמע טענתה מינה השופט נפתלי שילה פסיכיאטר מטעם בית המשפט. הפסיכיאטר ביקש את החומר - וזה נמסר לו מן המרפאה שבה האישה טופלה. אלא מה, מבין המסמכים ה"רפואיים" - הוחדרה למעטפה "הפתעה קטנה" - חוות דעת מטעם הרופא המטפל של האישה, אשר נוסחה באופן שבו מנוסחות חוות דעת מומחה לבית המשפט, אשר קובעת כי "האישה לא הייתה כשירה נפשית בעת שויתרה על דירת מגוריה". הבעל, אשר חוות דעת זו הקטינה את סיכוייו לזכות באתנן - הגיש בקשה לפסול את המומחה שמינה בית המשפט- אשר נחשף לחוות הדעת האסורה.
כמו בחוק הפלת"ד?
בעוד שבמרבית סוגי התביעות האזרחיות, כאשר אחד הצדדים חפץ להציג חוות דעת מטעמו, הוא עושה כן, ואם הממון בידו, לרוב יצליח להביא בעל מקצוע מטעמו אשר יטען ככל אשר יחפץ, כמובן, בהנמקה מקצועית ראויה, הרי שעקב המאפיינים הייחודיים של תביעות פלת"ד, הבאת חוות דעת מומחים בתביעות פלת"ד אסורה על הצדדים, ועליהם להסתפק בהבאת חומר רפואי 'גולמי', "לא מעובד", קרי, נתונים רפואיים בלא כל מסקנות מצדם. הרציונל הוא - לשמור על אוביקטיביות המומחה מטעם בית המשפט, שלא יושפע חלילה מן החומר הלעוס אשר מומחי הצדדים יגישו לו.
הרציונל של חוק הפלת"ד הוא לאפשר אחריות מוחלטת מצד חברות הביטוח כלפי ניזוקים, ולחסוך את ההדיינויות המשפטיות האדברסריות המייגעות, ואיסור הגשת חוות דעת פרטיות מטעם הצדדים מקיים רציונל זה - שכן לרוב, חרף היומרה ל"מומחיות", בתחום הרפואה, הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים הוא גדול, עצום ורב כחול אשר על שפת הים. היות ותכליתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינה "לא להפקיר פצועים בשטח" בלא כיסוי ביטוחי, ולאפשר כיסוי ביטוחי לכל, בהליך יעיל ומהיר תוך דילוג על שאלת האחריות, הרי שהליך מהיר ויעיל - בלא התפלפלות של מומחים מטעם הצדדים (אשר אסורה) משרת תכלית סוציאלית זו.
בתביעה שבפנינו - חרף היעדר הוראה בחוק האוסרת על הגשת חוות דעת "מטעם" בבית המשפט לעניני משפחה, טען הבעל, אשר נפגע מחוות הדעת הפרטית שהוגנבה על-ידי האישה לתיק (היא טענה שהרופא הגיש חוות דעת זו בשמה וללא ידיעתה - אולם נפסק כי שאלת תום-ליבה זו תידון בשלב הראיות), כי אותו רציונל אשר אוסר על הצדדים להגיש חוות דעת בתיק, יפה גם לדיונים בבית המשפט לעניני משפחה, ועל כן יש לפסול את חוות הדעת של מומחה בית המשפט אשר נחשף לחות הדעת הפסולה של האישה.
האישה: אין הנדון דומה לראיה
האישה גרסה כי אין להשליך מחוק הפלת"ד לעניין דכאן:
"לטענת האישה, בניגוד למומחים המתמנים על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, במומחה שמונה על-פי התקנות "אין איסור לעיין בחוות דעת הניתנת מטעם מומחה אחר... חזקה על המומחה שמונה ע"י בית המשפט כי הוא מומחה מקצועי שיכול לחוות דעתו באופן עצמאי והוגן ולהתעלם מחומר שלא היה אמור לעיין בו".
בנפתולי הפרשנות התכליתית
בבואו של השופט שילה לבחון את השאלה, ולפיה - האם אותם רציונלים אשר משחקים תפקיד באיסור הגשת חוות דעת פרטית בתביעות פלת"ד יפים לתובענות בענייני משפחה - הוא בוחן את לשון החוק, ולאחר מכן, את תכליתו: הוא מציין כי "סעיף 8 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") קובע כי:
"מונה מומחה או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית המשפט", וכי בעקבות חיקוק זה תוקנה גם תקנה 258יב לתקנות סדר הדין האזרחי, והיא קובעת מעתה כי
"בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, אלא לאחר שבית המשפט בחן אם ליתן צו על-פי סעיף 8(ג) לחוק".
השופט שילה מבאר את לשון החיקוק:
- "בניגוד לחובה לצרף חוות דעת רפואית לכתב הטענות בתובענה רגילה לצורך הוכחת עניין שברפואה, בבית המשפט לענייני משפחה קיים מנגנון הפוך לחלוטין. נאסר בד"כ על בעלי הדין להגיש חוות דעת מטעמם, ובית המשפט הוא שממנה מומחה אובייקטיבי מטעמו. רק אם בית המשפט נמנע מלמנות מומחה או נתן רשות מפורשת לכך, יכול בעל דין להגיש חוות דעת מומחה מטעמו".
ומסביר את תכליתו:
- "שני טעמים מרכזיים לכלל זה האחד... הסדר זה נועד להפסיק את המירוץ להשגת חוות דעת "פרטיות" ולהגשתן "מטעם", דבר המביא לבזבוז משאבים, לבזבוז זמן, לעיתם יש פערים משמעותיים ובלתי מוסברים בין חוות הדעת השונות ולהכבדה על עשיית צדק ועל בירור הדברים לאשורם.... הטעם השני הוא כי "יש לאפשר למומחה להגיע למסקנות באופן עצמאי ניטראלי ובלי להיות מולעט בחומר חד-צדדי ומושפע מחוות דעת חד-צדדיות".
הוא נדרש גם לרציונל הכלכלי של הסדר זה:
- "זאת ועוד: אחת המטרות במינוי מומחה מטעם בית המשפט היא צמצום העלויות של בעלי הדין, באופן שלא יצטרך כל צד לשכור מומחה מטעמו. במצב בו יתאפשר לצדדים להציג בפני המומחה מטעם בית המשפט חוות דעת פרטית מטעמו, תסוכל גם מטרה זו. כל צד ירוץ ויצטייד בחוות דעת של מומחה מטעמו וכך, יוכנסו "בדלת האחורית" חוות דעת "מטעם", דבר שאותו בדיוק ביקש המחוקק למנוע בהסדר המיוחד שקבע".
מסמכים אסורים, מסמכים מותרים
לאחר שהשופט נדרש לפרשנותו התכליתית של החיקוק, הוא מנסה לבאר, לאור פרשנות תכליתית זו מהם המסמכים האסורים בהגשה, ומהם המסמכים המותרים בהגשה למומחה שכזה, והיכן - ביניהם -עומדת חוות הדעת הרפואית. יש לציין כי מחלוקות דומות מתקיימות גם בעניין חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים - לדוגמה עלתה לא פעם שאלה בפסיקה - מה דינם של מסמכי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר נועדו לעמוד על דרגת נכותו של התובע, לעניין הגשה למומחה בית המשפט בתביעת פלת"ד? האם מסמכים אלו עולים כדי "חוות דעת אסורה" אשר עלולה להשפיע על המומחה, או שמא הם "מידע רפואי גולמי" אשר יש בידו לסייע בגיבוש חוות דעת? התשובה שנקבעה בפסיקה לעניין חוות דעת מומחים בתביעות לפי חוק הפלת"ד הונחתה על-ידי תכליתו של האיסור להגיש חוות דעת פרטיות - כל מידע רפואי שיש בו משום "הסקת מסקנות" נפסל, ואילו מידע רפואי 'גולמי', מותר, וזאת לאור התכלית ולפיה על המומחה מטעם המשפט לכתוב את חוות דעתו כשהוא 'טאבולה ראסה', ככל שהדבר נוגע להסקת המסקנות מן החומר הרפואי.
באופן דומה בוחן השופט את שאלת המסמכים המותרים בהגשה למומחה בתובענות בענייני משפחה, וזאת לאור התכלית העומדת ביסוד איסור זה:
- "שמירת האובייקטיביות של מומחים רפואיים המתמנים על-ידי בית המשפט לענייני משפחה והצורך כי בעלי הדין יתנו בהם אמון רב ככל הניתן, חשובה מאוד דווקא בבית המשפט לענייני משפחה. בית משפט זה ממנה מומחים בתחומים רגישים ביותר כגון בסוגיות של מסוגלות הורית, הגירה ואימוץ ולחוות דעת אלו, השפעה רבה ביותר על זכויות קטינים וטובתם. אין המדובר רק בחוות דעת שמטרתם לקבוע גובה של פיצוי כספי כמו בחוק הפיצויים, אלא לעיתים חוות הדעת עוסקות בדיני נפשות ממש. יש צורך כי המומחים המתמנים על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, יישמרו ככל ניתן על אובייקטיביות ברמה הגבוהה ביותר ואחת הדרכים לכך, היא באמצעות איסור הצגת חוות דעת פרטיות ומוזמנות בפניהם. על-אף ההערכה הרבה למקצועיותם של מומחים, יש לעשות הכל על-מנת להבטיח תשתית דיונית שתבטיח אובייקטיביות גבוהה ואמון רב ככל הניתן של הצדדים במומחה".
לאור זאת הוא מסיק חד-משמעית כי:
- "הנימוקים המפורטים לעיל, בדבר הצורך בשמירה על אובייקטיביות מרבית של המומחה והעדר פגיעה במראית פני הצדק, מחייבים את המסקנה כי יש לאסור הצגת חוות דעת פרטיות מטעם הצדדים, למומחה שמונה ע"י בית המשפט".
שאלה של נפקות
לאחר שהשופט שילה קבע חד-משמעית כי חוות דעת אסורות בהגשה למומחה מטעם בית המשפט לענייני משפחה, הוא בוחן את נפקות מסקנתו העקרונית למקרה דכאן. הוא מאזכר את ההלכה הפסוקה ולפיה
"לא בנקל יפסל מינוי של מומחה רפואי אף מקום בו עיין בחומר פסול, שהרי חזקה על המומחה שיעשה מלאכתו נאמנה ויתעלם מן החומר הבלתי ראוי", ברם, הוא קובע כי במקרה דנן
"לחוות הדעת של המומחה הרפואי חשיבות מכרעת לצורך הכרעה בתובענה, שמוקדה היא שאלת הכשירות של האישה לחתום על ההסכם. ייתכן מאוד שחוות הדעת תכריע את גורל התובענה. לפיכך, יש לשמור מכל משמר כי היא תיערך ללא כל פגם ומראית פני פגם".
ברם, את שאלת השתת ההוצאות על האישה, בגין החשד ב'הגנבת' המסמך האסור לעיון המומחה מטעם בית המשפט, הוא מותיר לשלב הראיות, אם כי כבר בשלב מקדמי זה הוא מטיל ספק בתום ליבה:
- "גרסה זו נראית על פניה תמוהה. קשה להבין מדוע שלח הד"ר ע.ג. חוות דעת מומחה לבית המשפט תוך ציון מספר התיק ובפורמט של חוות דעת מומחה, שעה שלדברי האישה היא מסרה למרפאתה את החלטתי בדבר מינויו של הד"ר י.ב. כמומחה מטעם בית המשפט ולא אף מומחה אחר".
